את הטור הזה אני כותב בעקבות כתבתו של ארי שביט על "מניפסט השמאל החדש של אלדד יניב ושמואל הספרי", מניפסט שיש בו הרבה מידי לאומנות ומעט מידי שמאלנות. איש שמאל לא יכול להוציא מפיו את המשפט: "ישראל היא לא מדינת כל אזרחיה" שאמר שמואל הספר.הוא כנראה לא קרא את מגילת העצמאות. אלדד יניב אמר באותו ראיון:" מה לעשות שמדינת ישראל היא לא ליברלית? היא מדינה יהודית דמוקרטית. זאת לא דמוקרטיה רגילה. זאת דמוקרטיה שיש בה אפליה לטובת יהודים".
איש שמאל ציוני אמיתי יגיד שישראל היא מדינה יהודית ומדינת כל אזרחיה, ושאין בכך סתירה. ישראל היא מדינה יהודית מתוקף חוק השבות, מתוקף כך שימי השבתון שלה הם לפי החגים היהודיים ומתוקף ההמנון שלה, בכל תחום אחר עלינו להקפיד על שוויון זכויות מלא לכל אזרחי המדינה, את הרוב היהודי עלינו להבטיח ע"י סיום הכיבוש.
טוב, לגבי אלדד יניב, לא הייתי מצפה להרבה מהאדם שדאג להחזיר לנו שנית את מחריב השמאל ואויב השלום מספר אחת במדינה-אהוד ברק. ברק אולי פיטר את יניב לאחר שניבחר לראשות העבודה, אבל יניב לא נפרד מה"ברקיות". במתכוון או שלא, אלדד יניב הביא עלינו רק נזק ונראה שאין לו שום כוונה להפסיק.
אבל הדבר שהכעיס אותי יותר מכל בראיון ושלטעמי מוכיח שאין להם מושג מימינם ומשמאלם הוא הביקורת שלהם על מרצ,הם מאשימים שם את מרצ בכך שהיא מתמקדת אך ורק בתהליך השלום, אז נכון שהקריסה של מרצ משולבת עם קריסת תהליך השלום, אך לטעמי הבעייה של מרצ כיום שהיא מנסה (לשווא) להתרחק מדימויי זה.
רבים במרצ טועמים כיום שכאשר אפילו נתניהו מקבל את עיקרון שתי המדינות - על מרצ להתרכז בנושא החברתי ולזנוח את המדיני. לטעמי,הדבר הזה הוא בעוכריה של מרצ.
אני מנצל את ההזדמנות הזו כדי לפרסם סוף סוף דברים שחשבתי לפרסם אחרי הבחירות האחרונות והעוסקים בסיבות להתרסקות מרצ והשמאל.
מרצ התחילה את הקריסה שלה לאחר שלא הצליחה לספק לציבור שלה הסבר על קריסת תהליך אוסלו ופריצת האינתיפאדה ב2000, מרצ קרסה לאחר שממשלה בה הייתה שותפה מרכזית הכפילה את ההשקעה בהתנחלויות ובנתה בהם הרבה יותר מאשר ממשלת נתניהו שקדמה לה, וכל שריה וח"כיה עמדו מנגד ושתקו (מלבד מוסי רז). מרצ פרשה מאותה ממשלה בגלל ריב סמכויות ותקציבים במשרד החינוך, והמשיכה לשתוק בעניין ההתנחלויות.
בבחירות לראשות הממשלה ב2001 מרצ סירבה לספק אלטרנטיבה לברק (שריד טרפד את האפשרות שמרצ תתמוך בשמעון פרס כמועמד), למעשה פעיליה עמדו בראש הקמפיין הכושל שלו, לאחר שאנשי מפלגת העבודה נואשו ממנו, זה אותו ברק שמיהר להכריז שאין פרטנר פלסטיני. אף אחד במרצ לא טרח להתווכח עם הקביעה הזו.
איש שמאל ציוני אמיתי יגיד שישראל היא מדינה יהודית ומדינת כל אזרחיה, ושאין בכך סתירה. ישראל היא מדינה יהודית מתוקף חוק השבות, מתוקף כך שימי השבתון שלה הם לפי החגים היהודיים ומתוקף ההמנון שלה, בכל תחום אחר עלינו להקפיד על שוויון זכויות מלא לכל אזרחי המדינה, את הרוב היהודי עלינו להבטיח ע"י סיום הכיבוש.
טוב, לגבי אלדד יניב, לא הייתי מצפה להרבה מהאדם שדאג להחזיר לנו שנית את מחריב השמאל ואויב השלום מספר אחת במדינה-אהוד ברק. ברק אולי פיטר את יניב לאחר שניבחר לראשות העבודה, אבל יניב לא נפרד מה"ברקיות". במתכוון או שלא, אלדד יניב הביא עלינו רק נזק ונראה שאין לו שום כוונה להפסיק.
אבל הדבר שהכעיס אותי יותר מכל בראיון ושלטעמי מוכיח שאין להם מושג מימינם ומשמאלם הוא הביקורת שלהם על מרצ,הם מאשימים שם את מרצ בכך שהיא מתמקדת אך ורק בתהליך השלום, אז נכון שהקריסה של מרצ משולבת עם קריסת תהליך השלום, אך לטעמי הבעייה של מרצ כיום שהיא מנסה (לשווא) להתרחק מדימויי זה.
רבים במרצ טועמים כיום שכאשר אפילו נתניהו מקבל את עיקרון שתי המדינות - על מרצ להתרכז בנושא החברתי ולזנוח את המדיני. לטעמי,הדבר הזה הוא בעוכריה של מרצ.
אני מנצל את ההזדמנות הזו כדי לפרסם סוף סוף דברים שחשבתי לפרסם אחרי הבחירות האחרונות והעוסקים בסיבות להתרסקות מרצ והשמאל.
מרצ התחילה את הקריסה שלה לאחר שלא הצליחה לספק לציבור שלה הסבר על קריסת תהליך אוסלו ופריצת האינתיפאדה ב2000, מרצ קרסה לאחר שממשלה בה הייתה שותפה מרכזית הכפילה את ההשקעה בהתנחלויות ובנתה בהם הרבה יותר מאשר ממשלת נתניהו שקדמה לה, וכל שריה וח"כיה עמדו מנגד ושתקו (מלבד מוסי רז). מרצ פרשה מאותה ממשלה בגלל ריב סמכויות ותקציבים במשרד החינוך, והמשיכה לשתוק בעניין ההתנחלויות.
בבחירות לראשות הממשלה ב2001 מרצ סירבה לספק אלטרנטיבה לברק (שריד טרפד את האפשרות שמרצ תתמוך בשמעון פרס כמועמד), למעשה פעיליה עמדו בראש הקמפיין הכושל שלו, לאחר שאנשי מפלגת העבודה נואשו ממנו, זה אותו ברק שמיהר להכריז שאין פרטנר פלסטיני. אף אחד במרצ לא טרח להתווכח עם הקביעה הזו.
"יוזמת ז'נווה" הייתה ניסיון חשוב לתת מענה לאג'נדת ה"אין פרטנר"' אך ראש הממשלה דאז שהבין שהיוזמה עלולה לחולל כאן תהליך מדיני שהוא אינו רוצה בו, ולכן יזם את תוכנית ההתנתקות (הדברים מבוססים על דבריו של וייסגלס לארי שביט), תהליך שהיה חד צדדי, ושחיזק את הרעיון שאין לנו פרטנר פלסטיני.
יוסי ביילין מתח ביקורת על ההתנתקות, וטען שנסיגה חד צדדית תחליש את המתונים ותחזק את הקיצוניים בקרב הפלסטינים, הדברים הללו לא נשמעו בקול מספיק חד וברור, והיו במרצ כאלה שהשתיקו כל ביקרות על ההתנתקות, מחשש שביקורת כזו עלולה לסכל אותה.
אני חייב להבהיר, אין לי ספק שמרצ הייתה מחוייבת להצביע בעד תוכנית ההתנתקות בכנסת, אך היא הייתה חייבת לעשות זאת תוך הסתיגות קולנית מתוצאותיה. השתלטות החמאס על רצועת עזה נתנה נשק לתועמלני הימין: "אמרנו לכם", הם אמרו. גם אנחנו הזהרנו מפני אותם הדברים, אבל את זה אפילו אנשי מרצ לא זוכרים. ההתנתקות ותוצאותיה שוב חיזקו את אג'נדת ה"אין פרטנר" ובכך החלישו את השמאל ומרצ עוד יותר.
בבחירות האחרונות נראה היה בתחילה שהשילוב של מרצ ו"התנועה החדשה" מפיח חיים חדשים בשמאל, ברק בראשות "העבודה" הבריח ממנה מצביעי שמאל, התקשורת סיקרה, הסקרים היו מבטיחים, ואז פרצה המלחמה. ההתנהלות של מרצ במלחמה הייתה שגוייה. העמדה העקרונית ש"לישראל יש זכות להגיב צבאית כשאזרחיה מותקפים, אך ההתקפה חייבת להיות ממוקדת ומלווה באמצעים מדיניים" הייתה נכונה, אך היא נאמרה שהיא כבר לא הייתה רלוונטית כי מתחילת המלחמה היה ברור שלא מדובר במתקפה ממוקדת המלווה במהלכים מדיניים, אלא במדניות של "בעל הבית השתגע". רוב הציבור פירש את המדיניות הזו כתמיכה במתקפה האווירית אך שלילת כניסה קרקעית. בעקבות זאת הבוחרים הפוטנציאלים של מרצ התעופפו להם לחד"ש, כי זו התנגדה לכל מהלכי המלחמה ולקדימה, כי כאשר ההבדלים האידאולגים מטשטשים בוחרים במפלגה בגדולה יותר עם המנהיגה הכריזמטית יותר.
לאורך שנים עוד לפני שמרצ הורכבה מ"רצ" "מפ"ם" ו"שינוי" הסקרים הראו שציבור הבוחרים של מרצ נמצא קצת ימינה מהעמדות שנקטה התנועה, והנה מסתבר שכאשר מרצ מנסה להתמרכז או ללכת קצת ימינה, הבוחרים נוטשים אותה. הניסיונות לברוח מהתמודדות עם הזירה המדינית ולהשאיר אותה לאחרים עולה למרצ במנדטים, כיום למרבה האירוניה המפלגה שהקים אריאל שרון מזוהה יותר עם חזון שתי המדינות מאשר מרצ. המחשבה ששמאל חברתי לוחם יציל את מרצ אין לה על מה להסתמך (ואני דווקא בעד שמאל חברתי לוחם, אך לא על חשבון שמאל מדיני). חוק הדיור הציבורי של רן כהן לא הביא למרצ קהלים חדשים, ולמרות הצבת אילן גילאון במקו השני בבחירות האחרונות מרצ קיבלה רק כאחוז בעירו אשדוד, שם הוא מוכר ואהוד. גם כשמרצ מנסה להתרחק מדימויי השמאלני אוהב הערבים, הדימוי הזה נשאר ככתם שלא ניתן להסירו.
סיעת מרצ המוחלשת מורכבת היום משלושה אנשים מוכשרים וטובים שאינם מסוגלים (או לפחות לא עושים מאמץ רב מידי) לייצר אג'נדה מדינית. המהיג של מרצ ממשיך לעשות את עבודתו בוועדת הכספים, אך להישאר אלמוני בקרב הציבור, יו"ר הסיעה עובד קשה בעזרה למוחלשים, וניצן הורביץ מתרכז בעיקר בנושאים אזרחיים. כל הנושאים הללו הם טובים וחשובים, אבל אם מרצ לא תבלוט בנושא המדיני ולא תעמוד בראש המאבק לסיום הכיבוש אין לה תקומה. ישראל חייבת שמאל ציוני רדיקלי אשר יתווה לה דרך, מפלגת העבודה לא קיימת יותר, חייבת להיות מפלגה אידאולוגית בין קדימה לחד"ש (אני נתקף צמרמורת כשאני כותב את קדימה כביכול בשמאל), חייבים לאסוף את השברים לטובת מדינת ישראל יהודית, ציונית ודמוקרטית!
הערות:
יוסי ביילין מתח ביקורת על ההתנתקות, וטען שנסיגה חד צדדית תחליש את המתונים ותחזק את הקיצוניים בקרב הפלסטינים, הדברים הללו לא נשמעו בקול מספיק חד וברור, והיו במרצ כאלה שהשתיקו כל ביקרות על ההתנתקות, מחשש שביקורת כזו עלולה לסכל אותה.
אני חייב להבהיר, אין לי ספק שמרצ הייתה מחוייבת להצביע בעד תוכנית ההתנתקות בכנסת, אך היא הייתה חייבת לעשות זאת תוך הסתיגות קולנית מתוצאותיה. השתלטות החמאס על רצועת עזה נתנה נשק לתועמלני הימין: "אמרנו לכם", הם אמרו. גם אנחנו הזהרנו מפני אותם הדברים, אבל את זה אפילו אנשי מרצ לא זוכרים. ההתנתקות ותוצאותיה שוב חיזקו את אג'נדת ה"אין פרטנר" ובכך החלישו את השמאל ומרצ עוד יותר.
בבחירות האחרונות נראה היה בתחילה שהשילוב של מרצ ו"התנועה החדשה" מפיח חיים חדשים בשמאל, ברק בראשות "העבודה" הבריח ממנה מצביעי שמאל, התקשורת סיקרה, הסקרים היו מבטיחים, ואז פרצה המלחמה. ההתנהלות של מרצ במלחמה הייתה שגוייה. העמדה העקרונית ש"לישראל יש זכות להגיב צבאית כשאזרחיה מותקפים, אך ההתקפה חייבת להיות ממוקדת ומלווה באמצעים מדיניים" הייתה נכונה, אך היא נאמרה שהיא כבר לא הייתה רלוונטית כי מתחילת המלחמה היה ברור שלא מדובר במתקפה ממוקדת המלווה במהלכים מדיניים, אלא במדניות של "בעל הבית השתגע". רוב הציבור פירש את המדיניות הזו כתמיכה במתקפה האווירית אך שלילת כניסה קרקעית. בעקבות זאת הבוחרים הפוטנציאלים של מרצ התעופפו להם לחד"ש, כי זו התנגדה לכל מהלכי המלחמה ולקדימה, כי כאשר ההבדלים האידאולגים מטשטשים בוחרים במפלגה בגדולה יותר עם המנהיגה הכריזמטית יותר.
לאורך שנים עוד לפני שמרצ הורכבה מ"רצ" "מפ"ם" ו"שינוי" הסקרים הראו שציבור הבוחרים של מרצ נמצא קצת ימינה מהעמדות שנקטה התנועה, והנה מסתבר שכאשר מרצ מנסה להתמרכז או ללכת קצת ימינה, הבוחרים נוטשים אותה. הניסיונות לברוח מהתמודדות עם הזירה המדינית ולהשאיר אותה לאחרים עולה למרצ במנדטים, כיום למרבה האירוניה המפלגה שהקים אריאל שרון מזוהה יותר עם חזון שתי המדינות מאשר מרצ. המחשבה ששמאל חברתי לוחם יציל את מרצ אין לה על מה להסתמך (ואני דווקא בעד שמאל חברתי לוחם, אך לא על חשבון שמאל מדיני). חוק הדיור הציבורי של רן כהן לא הביא למרצ קהלים חדשים, ולמרות הצבת אילן גילאון במקו השני בבחירות האחרונות מרצ קיבלה רק כאחוז בעירו אשדוד, שם הוא מוכר ואהוד. גם כשמרצ מנסה להתרחק מדימויי השמאלני אוהב הערבים, הדימוי הזה נשאר ככתם שלא ניתן להסירו.
סיעת מרצ המוחלשת מורכבת היום משלושה אנשים מוכשרים וטובים שאינם מסוגלים (או לפחות לא עושים מאמץ רב מידי) לייצר אג'נדה מדינית. המהיג של מרצ ממשיך לעשות את עבודתו בוועדת הכספים, אך להישאר אלמוני בקרב הציבור, יו"ר הסיעה עובד קשה בעזרה למוחלשים, וניצן הורביץ מתרכז בעיקר בנושאים אזרחיים. כל הנושאים הללו הם טובים וחשובים, אבל אם מרצ לא תבלוט בנושא המדיני ולא תעמוד בראש המאבק לסיום הכיבוש אין לה תקומה. ישראל חייבת שמאל ציוני רדיקלי אשר יתווה לה דרך, מפלגת העבודה לא קיימת יותר, חייבת להיות מפלגה אידאולוגית בין קדימה לחד"ש (אני נתקף צמרמורת כשאני כותב את קדימה כביכול בשמאל), חייבים לאסוף את השברים לטובת מדינת ישראל יהודית, ציונית ודמוקרטית!
הערות:
- את התואר:" אויב השלום מספר אחת" המיוחס לברק אני חייב לחיים ברעם, למרות שבהחלט יכולתי לחשוב עליו בעצמי.
- לגבי אג'ננת ה"אין פרטנר" אני ממליץ בחום לקרוא את העבודה הבאה שהיא סיכום דיון שהתקיים בנושא באוניברסיטת תל אביב, כמו כן את כתבתו המרתקת של עקיבא אלדר על תחזיות אמ"ן לגבי הרשות הפלסטינית. הדברים לא חדשים, אך משום מה לא ממש קיימים בדיון הישראלי בסוגיות המדיניות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה