הבעיה עם הדיבור על פנייה לקהלים חדשים

אני רוצה לפתוח את דברי באמירה שאני סבור שמרצ צריכה לעשות כל מאמץ בכדי להגיע לקהלים חדשים, אני לא חולק על כך ותמיד השתדלתי לפעול לשם כך.

הרצון לפנות לקהלים חדשים הוא לא חדש, אני זוכר את עצמי בשנת 89 מצטרף ליוזמה של יו"ר צעירי רצ דאז עופר שטרית בשם "לחצות את הקווים" (יוזמה שלא יצאה לפועל) ונסיונות אחרים להביא קהלים חדשים, שכשלו.

תזכורת: יו"ר סיעת מרצ  - איש יקר בשם אילן גילאון - הוא תושב אשדוד, שכיהן במשך 6 שנים כסגן ראש העיר בה, אדם מוכר ואהוב בעיר, שסייע אישית לרבים מתושביה. לכאורה מיקומו בשתי מערכות הבחירות האחרונות במקום השני ברשימת מרצ לכנסת היה אמור להביא לתוצאות בקלפי, אך מרצ זכתה לאחוז בודד של הקולות באשדוד - אפילו פחות מבבאר שבע או באשקלון.

תזכורת נוספת: בבחירות האחרונות הוקם מטה מרצ דרום בראשות אבי דבוש. המטה הקים דוכנים, ערך חוגי בית ויזם פעילויות מבורכות אחרות במקומות בהן מרצ לא השקיעה משאבים בעבר. התוצאה: ירידה בתמיכה במרצ בדומה למגמה הארצית.
לא עזר למרצ חוק הדיור הציבורי,  או העובדה שדורגה קדנציה אחר קדנציה כסיעה החברתית ביותר בכנסת ישראל. מרצ זוכה לסימפטיה מסוימת, אך זו אינה מתגברת על העוינות בשל העמדות המדיניות של מרצ ועדין רבים רואים בפעיליה יפי נפש אשר מעדיפים את האינטרס הפלסטיני על האינטרס הישראלי. מדובר באותם ציבורים שמצבם הכלכלי הולך ומידרדר תחת שלטון הליכוד, אולם הם מתייצבים לדגל כאשר נתניהו קורא להם בשם המאבק "הקיומי" בשמאל ובערבים.

 כיצד מביאים קהלים חדשים למרצ? התשובה של חלק מהמצדדים בפנייה לקהלי יעד חדשים לכך היא טשטוש עמדות. כבר שמעתי רעיונות שעל מרצ לזנוח את הנושא המדיני ולהתמקד בתחום החברתי כלכלי שבו עקרנותיה זוכים לתמיכה רחבה יותר בציבור.

הדבר הזה כבר נוסה בחוסר הצלחה במפלגה אחרת, שלי יחימוביץ' ניסתה לנצח בעזרת הגישה הזו לא כל כך מזמן וזה לא ממש עבד.  במקרה של מרצ - אימוץ הגישה הזו הוא גזר דין מוות.

מאז תחילת פעילותי ברצ ולאחר מכן במרצ דובר על כך שהרוב המכריע של האלקטורט שלנו נמצא ימינה מהעמדות שמרצ מייצגת, אך הפרדוקס הוא שכאשר מרצ מנסה להתקרב אל האלקטורט שלה ולפזול ימינה - הוא בורח ממנה. כך היה ב-2009 בה, במטרה לקרוץ לקהלים חדשים, הוקמה "התנועה החדשה", וכדי לא להרגיז אף אחד העמדה של מרצ לגבי "עופרת יצוקה" הייתה מגומגמת. התוצאה הייתה התרסקות של מרצ ל 3 מנדטים.

לעומת זאת, בבחירות 2013 מרצ הלכה על קמפיין בו בידלה עצמה מ"העבודה" (התודות על כך נתונות גם לשלי יחימוביץ'), התייצבה בגאון כנגד מבצע "עמוד ענן" ולא התביישה לקרוא לעצמה מפלגת שמאל - והתוצאה היא שמרצ הכפילה את כוחה.

אז מה קרה בבחירות האחרונות? להזכירכם מרצ עמדה על 9-12 מנדטים בסקרים עד לפני כשנה - כיצד זה סיימה את הבחירות עם אנחת רווחה שעברה את אחוז החסימה וכשהמנדט החמישי ניתן בקושי?

האיחוד של המחנה הציוני יצר מומנטום ותקווה להחלפת השילטון, העבודה בחרה בקידמת רשימתה חברי כנסת המתוייגים כשמאל, ומצביעי מרצ החלו לנטוש כדי לאפשר מהפך ע"י חיזוק המפלגה הגדולה.

כאשר הנהגת מרצ ומובילי הקמפיין ראו את הנתונים הללו הם סברו שמכיוון שהשקול המרכזי של קהל היעד הוא אסטרטגי - התשובה ההולמת לכך תהיה קמפיין אסטרטגי. זאת הייתה טעות. הקמפיין לא עבד, המצביעים לא חזרו, ובמקום לעלות מרצ ירדה בסקרים.

הסיסמא אמנם הייתה "שמאל זה מרצ" - אך היא נותרה סיסמא ריקה בלא תוכן - הקמפיין לא התיחס לסוגיות אידאולוגיות כלל: מרצ לא דיברה על סגירת חלון ההזדמנויות לפתרון שתי המדינות, לא הזכירה את שמו של מחמוד עבאס/אבו מאזן, וככלל נזהרה מאוד שלא להרגיז. הקמפיין לא יצר בידול מספיק בין מרצ לבין המחנ"צ, תקף את המחנ"צ רק בסוגיית הכניסה לממשלת האחדות, וכאשר אין בידול כזה - המפלגה הגדולה יותר לוקחת את הקולות.

ישראל זקוקה למרצ יותר מתמיד. אם מרצ לא הייתה קיימת היה צריך להקים אותה היום.

הזמן בו אנחנו נמצאים הוא קריטי. זמן בו שולטת בנו ממשלת ימין קיצוני חסרת בושה או בלמים, שבראשה עומד אדם אשר נבחר לתפקידו בזכות הסתה כנגד אזרחי ישראל הערבים. זמן בו מערכת המשפט נתונה במתקפה ברוטלית של השילטון, ואילו בראש האופוזיציה עומד אדם המסרב לגדלו חוט שידרה אידיאולוגי ובורח מכל זיהוי שמאלי ואשר לא ברור האם שאיפתו היא להיכנס לממשלה או לנסות להפילה.

זמן בו ישראל הופכת למדינת אפרטהיידי, והרשות הפלסטינית, ללא הישגים מדיניים או אחרים, שיאפשרו לאבו מאזן להמשיך לשלוט, נמצאת בסכנת קריסה שעלולה להצית התלקחות אזורית.  זהו בדיוק המקום בו מרצ חייבת להתייצב על דיגלה. ללא מורא, ללא משוא פנים ובלי נסיון לקרוץ למרכז.

האם אפשר גם להיפתח לקהלים חדשים ולהיות חדים אידיאולוגית? האם אין כאן סתירה? בניגוד לרוב השמאל הרדיקלי, מרצ מקיימת דיאלוג עם הציבור הישראלי. היכן שמרצ תוקעת דגל - זהו גבול הגיזרה השמאלי של השיח הישראלי, וזאת כי מרצ נתפסת כמפלגה אשר נלחמת למען מדינת ישראל. כאן תמונה התשובה  - להבהיר שרק הפתרון של מרצ יביא לבטחון, שפתרון שתי המדינות והפסקת הכיבוש הם לא רק הפתרון המוסרי ביותר אלא גם האינטרס הישראלי, לצעוק בקול שיש לנו פרטנר - קוראים לו אבו מאזן, שמדובר באדם אשר גורמי הבטחון הישראלים משבחים כמי שנלחם בטרור וכמי שמונע את המאבק המזויין הפלסטיני. כשאני נלחם על המשך קיומה של מרצ ועל הרלוונטיות שלה, כאשר אני מצפה ממנה להיות לפעמים אף יותר רדיקלית, אני נלחם למען עתיד מדינת ישראל, לא פחות.