נגמר המרצ

במוצאי השבת האחרונה השתתפתי בעצרת לזכר רבין בכיכר הנושאת את שמו, היו לי התלבטויות האם להגיע לאחר הביקורת המוצדקת שנמתחה על האירוע, אבל סברתי שגם אם דליה רבין מעדיפה להשכיח את הסיבות לרצח של אביה, גם אם מנסים לשוות לעצרת גוון לא פוליטי, חייבת להיות נציגות בולטת לשמאל הישראלי ולמאמינים בדרך השלום, וגם אם מנסים להשכיח זאת, אנחנו היינו אלה שהיו בכיכר בליל הרצח.
ברשימת הנואמים היה אחד שהכעיס אותי במיוחד, אדם אשר מקפיד להציג עצמו כ"יורש של רבין", למרות שהביא לקריסת אוסלו ולקריסת השמאל הישראלי, ולמרות שחוץ מהדרגה הצבאית המשותפת בינו לרבין או מורשתו* אין הרבה מהמשותף. יותר מגדעון סער או ציפי לבני, הנאום של שר הביטחון אהוד ברק הרתיח אותי במיוחד.
כשהגעתי אל הכיכר נתקלתי בחבר נוער מרצ חבוש במסכה עליה היה כתוב: "אהוד ברח ממורשת רבין", מאוד שמחתי על כך, חשבתי שהנה מרצ משמיעה סוף סוף קול יחודי, ושמחתי על כך שיש נוער נמרצ שרוצה להשמיע את קולו, אבל אז כשהגעתי לאיזור הבלון של מרצ שמעתי פעילים המדברים על כך שג'ומס הורה לנוער שלא להפגין בזמן נאומו של ברק. הנהגת מרצ הנוכחית מאוד לא רוצה להרגיז, להפגין נגד "מנהיג השמאל" בעצרת רבין זה מאוד לא מכובד ועלול לעורר חלק מהציבור כנגד מרצ, ולגרום לחילוקי דעות זה הדבר האחרון שהנהגת מרצ הנוכחית מעוניינת בו.
לפני הרבה שנים כשהייתי בנוער רצ, בכל מפגש שלנו עם שולמית אלוני, מנהיגת התנועה, היא עודדה אותנו לפעול ולהשמיע את קולנו. "אתם צריכים לומר את מה שאני לא יכולה", אמרה כשהיא מעודדת אותנו להביע דעות רדיקליות יותר. ב92 שהאיחוד של רצ מפ"ם ושינוי קיבל 12 מנדטים שולמית אלוני ויוסי שריד היו אישים שנואים ע"י חלקים נרחבים בציבור הישראלי, הם העזו לומר בקול רם דברים שהרבה אנשים לא רצו לשמוע, הסקרים הראו שהבוחרים נמצאים ימינה מהם מבחינה מדינית, אך הם המשיכו בשלהם ואמרו אז מה שכמעט כולם מבינים היום, שיש עם פלסטיני, שצריך לסיים את הכיבוש ושצריך לדבר עם אש"ף, הבוחרים בתקופה ההיא, לא נטשו אותם, להפך.
בפוסט הקודם שלי דיברתי על כך שהנפילה של מרצ החלה כשזו החלה לגמגם, הפסיקה להיות "המצפן" של השמאל הישראלי וניסתה לפזול לעבר הקונצנזוס. למרבה הצער לאחר ההתרסקות בבחירות האחרונות המגמה הזו רק מואצת. היאוש פשט בכל אנשי מרצ, הפעילות המעטה שהייתה בסניפים פסקה כמעט לחלוטין, אין שום ניסיון ליצר אמירה מדינית או חברתית משמעותית. אין איש, גם לא בהנהגת מרצ , שממשיך להאמין בגוף הזה.
הדברים היו צריכים ויכולים להראות אחרת, יאוש יכול להיות מניע מצוין לפעילות פולטית, תשאלו את ברק אובמה שהשכיל לנצל את היאוש שפשט בציבור האמריקני מג'ורג' בוש, לאחד ממסעות הבחירות המדהימים בהיסטוריה.
יש עדיין חלקים נכבדים בישראל אשר רואים עצמם כאנשי שמאל, והם מיואשים. הם רואים את תהליך השלום בפרפורי הגסיסה שלו, הם רואים את ההתנחלויות והמאחזים ממשיכים להתרחב, הם רואים את "מנהיג מפלגת העבודה" משמש כסמן ימני בממשלת נתניהו ואת ישראל מתדרדרת בדעת הקהל הבין לאומית לאחר שהיא מצטיירת (בצדק) כסרבנית שלום. הם לא רואים או שומעים את מנהיג מרצ שלאחר כהונה של 20 שנה בכנסת ישראל ממשיך להיות אנונימי עבורם, והוא ממשיך שלא לספק תשובות או לעורר תקוות, כי התשובות הללו עוד עלולות להרגיז מישהו.


*אני לא אוהב את המושג "מורשת רבין", כי לאורך ההיסטוריה שלו הוא שינה את דעותיו, אבל אני מתכוון לדרך המדינית, הביטחונית והכלכלית חברתית שבה הנהיג את ממשלתו האחרונה.

מניפסט השמאל הציוני שלי

את הטור הזה אני כותב בעקבות כתבתו של ארי שביט על "מניפסט השמאל החדש של אלדד יניב ושמואל הספרי", מניפסט שיש בו הרבה מידי לאומנות ומעט מידי שמאלנות. איש שמאל לא יכול להוציא מפיו את המשפט: "ישראל היא לא מדינת כל אזרחיה" שאמר שמואל הספר.הוא כנראה לא קרא את מגילת העצמאות. אלדד יניב אמר באותו ראיון:" מה לעשות שמדינת ישראל היא לא ליברלית? היא מדינה יהודית דמוקרטית. זאת לא דמוקרטיה רגילה. זאת דמוקרטיה שיש בה אפליה לטובת יהודים".
איש שמאל ציוני אמיתי יגיד שישראל היא מדינה יהודית ומדינת כל אזרחיה, ושאין בכך סתירה. ישראל היא מדינה יהודית מתוקף חוק השבות, מתוקף כך שימי השבתון שלה הם לפי החגים היהודיים ומתוקף ההמנון שלה, בכל תחום אחר עלינו להקפיד על שוויון זכויות מלא לכל אזרחי המדינה, את הרוב היהודי עלינו להבטיח ע"י סיום הכיבוש.
טוב, לגבי אלדד יניב, לא הייתי מצפה להרבה מהאדם שדאג להחזיר לנו שנית את מחריב השמאל ואויב השלום מספר אחת במדינה-אהוד ברק. ברק אולי פיטר את יניב לאחר שניבחר לראשות העבודה, אבל יניב לא נפרד מה"ברקיות". במתכוון או שלא, אלדד יניב הביא עלינו רק נזק ונראה שאין לו שום כוונה להפסיק.
אבל הדבר שהכעיס אותי יותר מכל בראיון ושלטעמי מוכיח שאין להם מושג מימינם ומשמאלם הוא הביקורת שלהם על מרצ,הם מאשימים שם את מרצ בכך שהיא מתמקדת אך ורק בתהליך השלום, אז נכון שהקריסה של מרצ משולבת עם קריסת תהליך השלום, אך לטעמי הבעייה של מרצ כיום שהיא מנסה (לשווא) להתרחק מדימויי זה.
רבים במרצ טועמים כיום שכאשר אפילו נתניהו מקבל את עיקרון שתי המדינות - על מרצ להתרכז בנושא החברתי ולזנוח את המדיני. לטעמי,הדבר הזה הוא בעוכריה של מרצ.


אני מנצל את ההזדמנות הזו כדי לפרסם סוף סוף דברים שחשבתי לפרסם אחרי הבחירות האחרונות והעוסקים בסיבות להתרסקות מרצ והשמאל.
מרצ התחילה את הקריסה שלה לאחר שלא הצליחה לספק לציבור שלה הסבר על קריסת תהליך אוסלו ופריצת האינתיפאדה ב2000, מרצ קרסה לאחר שממשלה בה הייתה שותפה מרכזית הכפילה את ההשקעה בהתנחלויות ובנתה בהם הרבה יותר מאשר ממשלת נתניהו שקדמה לה, וכל שריה וח"כיה עמדו מנגד ושתקו (מלבד מוסי רז). מרצ פרשה מאותה ממשלה בגלל ריב סמכויות ותקציבים במשרד החינוך, והמשיכה לשתוק בעניין ההתנחלויות.
בבחירות לראשות הממשלה ב2001 מרצ סירבה לספק אלטרנטיבה לברק (שריד טרפד את האפשרות שמרצ תתמוך בשמעון פרס כמועמד), למעשה פעיליה עמדו בראש הקמפיין הכושל שלו, לאחר שאנשי מפלגת העבודה נואשו ממנו, זה אותו ברק שמיהר להכריז שאין פרטנר פלסטיני. אף אחד במרצ לא טרח להתווכח עם הקביעה הזו.

"יוזמת ז'נווה" הייתה ניסיון חשוב לתת מענה לאג'נדת ה"אין פרטנר"' אך ראש הממשלה דאז שהבין שהיוזמה עלולה לחולל כאן תהליך מדיני שהוא אינו רוצה בו, ולכן יזם את תוכנית ההתנתקות (הדברים מבוססים על דבריו של וייסגלס לארי שביט), תהליך שהיה חד צדדי, ושחיזק את הרעיון שאין לנו פרטנר פלסטיני.
יוסי ביילין מתח ביקורת על ההתנתקות, וטען שנסיגה חד צדדית תחליש את המתונים ותחזק את הקיצוניים בקרב הפלסטינים, הדברים הללו לא נשמעו בקול מספיק חד וברור, והיו במרצ כאלה שהשתיקו כל ביקרות על ההתנתקות, מחשש שביקורת כזו עלולה לסכל אותה.
אני חייב להבהיר, אין לי ספק שמרצ הייתה מחוייבת להצביע בעד תוכנית ההתנתקות בכנסת, אך היא הייתה חייבת לעשות זאת תוך הסתיגות קולנית מתוצאותיה. השתלטות החמאס על רצועת עזה נתנה נשק לתועמלני הימין: "אמרנו לכם", הם אמרו. גם אנחנו הזהרנו מפני אותם הדברים, אבל את זה אפילו אנשי מרצ לא זוכרים. ההתנתקות ותוצאותיה שוב חיזקו את אג'נדת ה"אין פרטנר" ובכך החלישו את השמאל ומרצ עוד יותר.
בבחירות האחרונות נראה היה בתחילה שהשילוב של מרצ ו"התנועה החדשה" מפיח חיים חדשים בשמאל, ברק בראשות "העבודה" הבריח ממנה מצביעי שמאל, התקשורת סיקרה, הסקרים היו מבטיחים, ואז פרצה המלחמה. ההתנהלות של מרצ במלחמה הייתה שגוייה. העמדה העקרונית ש"לישראל יש זכות להגיב צבאית כשאזרחיה מותקפים, אך ההתקפה חייבת להיות ממוקדת ומלווה באמצעים מדיניים" הייתה נכונה, אך היא נאמרה שהיא כבר לא הייתה רלוונטית כי מתחילת המלחמה היה ברור שלא מדובר במתקפה ממוקדת המלווה במהלכים מדיניים, אלא במדניות של "בעל הבית השתגע". רוב הציבור פירש את המדיניות הזו כתמיכה במתקפה האווירית אך שלילת כניסה קרקעית. בעקבות זאת הבוחרים הפוטנציאלים של מרצ התעופפו להם לחד"ש, כי זו התנגדה לכל מהלכי המלחמה ולקדימה, כי כאשר ההבדלים האידאולגים מטשטשים בוחרים במפלגה בגדולה יותר עם המנהיגה הכריזמטית יותר.
לאורך שנים עוד לפני שמרצ הורכבה מ"רצ" "מפ"ם" ו"שינוי" הסקרים הראו שציבור הבוחרים של מרצ נמצא קצת ימינה מהעמדות שנקטה התנועה, והנה מסתבר שכאשר מרצ מנסה להתמרכז או ללכת קצת ימינה, הבוחרים נוטשים אותה. הניסיונות לברוח מהתמודדות עם הזירה המדינית ולהשאיר אותה לאחרים עולה למרצ במנדטים, כיום למרבה האירוניה המפלגה שהקים אריאל שרון מזוהה יותר עם חזון שתי המדינות מאשר מרצ. המחשבה ששמאל חברתי לוחם יציל את מרצ אין לה על מה להסתמך (ואני דווקא בעד שמאל חברתי לוחם, אך לא על חשבון שמאל מדיני). חוק הדיור הציבורי של רן כהן לא הביא למרצ קהלים חדשים, ולמרות הצבת אילן גילאון במקו השני בבחירות האחרונות מרצ קיבלה רק כאחוז בעירו אשדוד, שם הוא מוכר ואהוד. גם כשמרצ מנסה להתרחק מדימויי השמאלני אוהב הערבים, הדימוי הזה נשאר ככתם שלא ניתן להסירו.


סיעת מרצ המוחלשת מורכבת היום משלושה אנשים מוכשרים וטובים שאינם מסוגלים (או לפחות לא עושים מאמץ רב מידי) לייצר אג'נדה מדינית. המהיג של מרצ ממשיך לעשות את עבודתו בוועדת הכספים, אך להישאר אלמוני בקרב הציבור, יו"ר הסיעה עובד קשה בעזרה למוחלשים, וניצן הורביץ מתרכז בעיקר בנושאים אזרחיים. כל הנושאים הללו הם טובים וחשובים, אבל אם מרצ לא תבלוט בנושא המדיני ולא תעמוד בראש המאבק לסיום הכיבוש אין לה תקומה. ישראל חייבת שמאל ציוני רדיקלי אשר יתווה לה דרך, מפלגת העבודה לא קיימת יותר, חייבת להיות מפלגה אידאולוגית בין קדימה לחד"ש (אני נתקף צמרמורת כשאני כותב את קדימה כביכול בשמאל), חייבים לאסוף את השברים לטובת מדינת ישראל יהודית, ציונית ודמוקרטית!




הערות:

1. את התואר:" אויב השלום מספר אחת" המיוחס לברק אני חייב לחיים ברעם, למרות שבהחלט יכולתי לחשוב עליו בעצמי.
2. לגבי אג'ננת ה"אין פרטנר" אני ממליץ בחום לקרוא את העבודה הבאה שהיא סיכום דיון שהתקיים בנושא באוניברסיטת תל אביב, כמו כן את כתבתו המרתקת של עקיבא אלדר על תחזיות אמ"ן לגבי הרשות הפלסטינית. הדברים לא חדשים, אך משום מה לא ממש קיימים בדיון הישראלי בסוגיות המדיניות.

מגדלור אידיאולוגי או מפלגת שלטון

קראתי את מכתבו של בועז אמיתי וקצת התקשיתי לרדת לסוף דעתו,הסכמתי עם רוב דבריו בהתחלה הוא מסביר מדוע עלינו להילחם למען יישום האידאולוגיה שלנו כמות שהיא ואז הוא כותב: "מתוך הרציונל הזה, כמפלגה פוליטית, מרצ חייבת לצאת מעצמה ומהנטייה שהשתרשה בה להיות גוף אידאולוגי, מפלגת מחאה ותיקון עולם, ולהכין עצמה כמפלגת שלטון. השאיפה לנהל את סדר היום של המדינה צריכה הייתה להימצא באופן טבעי במרצ. שאיפה שהינה הסיבה והבסיס ליצירת כל גוף פוליטי. הגדרתה העצמית כ"מפלגה אידיאולוגית" והיותה מפלגה פוליטית הוא דיסוננס במהותו ואף אינו מתיישב עם הצורך של המדינה, בצומת בה היא נמצאת, במנהיגות לגמרי אחרת בעלת DNA חברתי כפי שייצר את מרצ."

מפלגה פוליטית ומפלגה אידאולוגית הן דיסוננס? לפי מה שאני זוכר מלימודי האזרחות בבית הספר מפלגה היא גוף שמטרתו היא הגשמתה של אידאולוגיה פוליטית. לא הבנתי את כווננתו של בועז שעלינו לרצות להיות מפלגת שלטון – האם יש אחד מאיתנו שאינו רוצה בזה? במכתב קודם ביקש מאיתנו בועז לבחור בין היותנו מפלגה אידאולוגית, "מגדלור" כהגדרתו או מפלגת שלטון, ממה שאני מבין בועז אמיתי בעצם אומר שבשביל להיות מפלגת שלטון עלינו להתגמש על האידיאולוגיה שלנו. דיברנו הרבה לאחרונה על הרלוונטיות של מרצ, אני טוען שמרצ רלוונטית רק כמפלגה אידיאולוגית טהורה.

לא תמיד ה"שלטון" הוא הדרך הטובה ביותר להגשמת האידיאולוגיה. לא צריך ללכת רחוק, אנחנו מכירים טוב מאוד מפלגה קרובה לנו שהD.N.A שלה הוא להיות בשלטון, חברים טובים שלנו אף עזבו אותנו לפני הבחירות האחרונות כדי לטובת המפלגה הגדולה ההיא- כי שם הרי מתקבלות ההחלטות החשובות באמת ושם אפשר להשפיע. אך ראו איזה פלא, ככל שהמפלגה ההיא נאחזת בכיסאות השלטון כך ההשפעה האידיאולוגית שלה על מדיניות הממשלה הולכת ומתפוגגת.

אני רוצה לטעון שככל שמרצ תהיה חדה יותר באידאולוגיה שלה, פחות תנסה לקלוע לטעם "הקונצנזוס" כוחה יגדל. זהו ה DNA האמיתי של מרצ, וזה מה שהבוחרים שלנו מצפים מאיתנו.

מרצ הגיעה להישג הגדול ביותר שלה כשבראשה עמדה שולמית אלוני, אישה אמיצה שמעולם לא ניסתה לכבוש את לב ההמונים והקונצנזוס. היא תמיד עמדה מאחורי האמת שלה, לא חששה לעורר אנטגוניזם כלפיה , ודווקא משום כך אני ועוד רבבות אחרים הלכנו אחריה.

ההתרסקות הגדולה של מרצ (יחד עם מחנה השמאל) באה לאחר הקדנציה הכושלת ממשלת ברק, והתרסקותו של תהליך אוסלו עם כישלון השיחות בקמפ דיוויד ופריצת אינתיפאדת אל אקצא.

הנפילה של מרצ קשורה קשר הדוק לכך שהיא דבקה בשלטון על חשבון האידאולוגיה שלה. אחת הסיבות העיקריות לפרוץ האינתיפאדה וקריסת תהליך אוסלו הייתה שממשלת ברק הייתה אחת הממשלות הנדיבות ביותר כלפי המתנחלים בגדה, הרבה יותר ממשלת נתניהו שקדמה לה. מישהו מאיתנו יכול לדמיין את ביבי נתניהו מאכלס את "הר חומה" ובונה בגבעת התמר מבלי שמרצ תרעיש עולמות בעניין? והנה דווקא ממשלה שמרצ יושבת בה כשותף בכיר מבצעת זאת, מלבד מוסי רז אני לא זוכר את אנשי מרצ מוחים נגד כך(מתנצל אם שכחתי מישהו), שלא לדבר על איום במשבר קואליציוני כדי להפסיק את הזרמת הכספים והגדלת ההתנחלויות המטורפת כנראה שבשם השלטון הקדוש צריך להתפשר, לא? העילה האידאולוגית שמרצ מצאה כדי לפרוש מהקואליציה הייתה סמכויותיו של משולם נהרי כסגן שר החינוך. אני סבור שיש הסכמה בקרב רוב הציבור הישראלי שיוסי שריד היה משרי החינוך הטובים שהיו למדינת ישראל אם לא הטוב שבהם, אך בכל זאת בבחירות שבאו לאחר הקדנציה שלו במשרד החינוך פחות אנשים בחרו מרצ, משום שרבים חשבו שהאידאולוגיה שלה קרסה.

ההתנתקות היוותה בעיה רצינית למרצ. מצד אחד שרון הגה אותה כדי לסכל התפתחות של תהליך מדיני לאחר יוזמת ג'נבה, לא הייתה לנו ברירה אלא לתמוך ביציאה מעזה ובפינוי ההתנחלויות שם. בעיקר לנוכח ההתלהבות של מפלגת העבודה ורוב הוגי הדעות המזוהים עם השמאל מהתוכנית קשה היה לנו להעביר את המסר: "אנחנו תומכים בהתנתקות, נלחם שהיא תעבור בהצבעות הכנסת (אפילו נשקול לתמוך בתקציב אם לא תהיה לנו ברירה), אבל...". היום ביבי נתניהו יכול להופיע תחת כל עץ רענן ולהגיד שהוא הזהיר שההתנתקות תוביל להשתלטות החמאס על עזה, הוא רק שוכח כמו רוב הציבור בישראל שיוסי ביילין גם הוא הזהיר מכל האסונות שההתנתקות תוביל עלינו. רוב הציבור שכח כי מרצ הצביעה בעד ההתנתקות, ולמרות שנשמעו קולות שהזהירו מתוצאות המהלך (בעיקר ביילין בראיונות שונים) הקול הזה לא נשמע חזק וברור מספיק, לדעתי.

בימים אלה אנחנו מצינים שנה למלחמת לבנון השנייה. לפני שנה חשבו מרבית אזרחי ישראל שהתגובה של ממשלת אולמרט לחטיפת החיילים בידי החיזבאללה היא מחושבת ושקולה ושזהבה גלאון מיהרה לשלוף אוטומטית את הביקורת המתלהמת שלה. הזמן הוכיח לכולנו מי היה מתלהם, מי שלף תגובה ללא מחשבה, ומי ראה את הדברים נכון כבר בהתחלה. זהבה לא חששה להתנגד לקונצנזוס הציבורי ולומר את האמת הלא פופולרית שלה, בדיעבד הדבר הוסיף לה ולנו נקודות בקרב הציבור.

אחת התופעות שחוזרת על עצמה מידי מערכת בחירות היא סקרים המראים על כך שהבוחרים של מרצ הם בעלי עמדות ימניות יותר לעומת המצע של המפלגה. רבים רואים בכך סיבה טובה לטשטוש עמדות ולמיתון המסרים שלנו. אני רוצה לטעון את ההפך, יש סיבה שהבוחרים שלנו מצביעים לנו ולא למפלגת העבודה, הם יודעים שעלינו הם יכולים לסמוך חברי כנסת שלנו לא רודפים אחר כיסאות ונילחם עבור הדברים החשובים להם. עם כל החשיבות שיש לסקרי דעת קהל, למנהיגות התנועה שלנו אסור ללכת על פיהם.

אסיים במשפט שמורתי, שולה אלוני, נוהגת לומר כמעט בכל הרצאה שלה: "פני הדור כפני הכלב" – הכלב הולך לפני אדונו, כביכול מוביל אותו, אך בכל צומת דרכים הוא מסתכל אחורה לראות לאן אדונו פונה כדי שיוכל להמשיך "להוביל". על מרצ אסור לנהוג כך, עליה להוביל את מחנה השמאל מתוך צדקת האידאולוגיה שלה, גם אם זה אומר שעלינו להישאר מפלגת אופוזיציה או רק שותף משני למפלגת השלטון. מפלגה אידאולוגית ומפלגת "מגדלור" הן לא מילים גסות בעניי, להפך.