לכולם ברור שהבחירות הקרובות יכריעו בשאלות גורליות, הבעיה היא שהשאלות הגורליות שיוכרעו לא נמצאות על סדר היום הציבורי. תכנית טראמפ אשר אמורה להתפרסם מתישהו לאחר שתורכב ממשלה חדשה תנסה להציג פתרון לסכסוך הישראלי פלסטיני, די ברור שיהיה מדובר בתכנית שלא תעמוד בדרישות הסף של הפלסטינים, וברור שהשמאל הישראלי יהיה חייב להתנגד לה ולהסביר לציבור מדוע מדובר בתכנית רעה, אך כאשר אני מנסה לחזות את תגובת "המחנה הדמוקרטי" שחלקים מהנהגתו מדבר על סיפוח חד צדדי של הגושים, ועל היפרדות חד צדדית מהפלסטינים (נכון, רק לאחר מו"מ כושל), אני תוהה אם זו תהיה לרוחי. אני תוהה גם מה תהיה עמדת המחנ"ד במקרה של מערכה נוספת בעזה. נכון, מדברים שם על ניסיון להסדרה מדינית והקלות הומניטריות, אך גם מאיימים במבצע צבאי נרחב שימוטט את החמאס במקרה שאלו יכשלו. קשה לי להיות בטוח אפילו בעמדת המחנה הדמוקרטי לגבי "שוברים שתיקה" ו"בצלם" בכנסת הקרובה. כיוון שכך "המחנה הדמוקרטי" הוא הימור שאני לא מוכן לקחת אם הקול שלי.
אדם שאני מאוד מעריך אמר :"אי הצדק המרכזי בישראל הוא הכיבוש והאפליה כלפי האזרחים הפלסטינים של המדינה. שמאל אמיתי מטפל בשתי הסוגיות האלה כשתי סוגיות ראשיות, גם אם זה לא פופולרי" אני מאמין מאוד במשפט הזה, והיישום שלו בבחירות הקרובות הוא הצבעה ל"רשימה המשותפת"
אני חבר ב-רצ ולאחר מכן במרצ מאז שעמדתי על דעתי הפוליטית, מעל 30 שנה של פעילות במסגרות שונות של המפלגה, בשנים האחרונות זכיתי להיות מזכיר סניף ירושלים (בזמן שהיה הסניף הפעיל ביותר של מרצ), מרכז פעילות של "פורום מרצ למאבק בכיבוש", ופעיל גאות שיזם כנס על להט"ב פלסטיני בהשתתפות ח"כ עיסאווי פריג'. מרצ הייתה הבית הפוליטי שלי, עד השנה האחרונה שבה מספר ארועים שגרמו לי לחוש שהבית הזה לא מייצג את עמדותיי יותר. בעיקר הניסיון של מחנה פוליטי במרצ למנוע ממוסי רז את האפשרות להתמודד בפריימריז, והקמפיין הלא ממש מוצלח שהביא לקריסה של מרצ ברחוב היהודי. לאחר הבחירות נראה היה שיש תקווה לתיקון במרצ, תוצאותיהן גרמו לבכירים בה להבין שהעתיד הוא בשיתוף יהדי ערבי, בבחירות הפנימיות לרשימה לכנסת המחנה שדיבר על השיתוף הזה זכה לניצחון מוחץ, אבל אז הגיע החבירה למפלגת "העצמאות" של אהוד ברק ואל סתיו שפיר.
מהרגע הראשון התנגדתי לחיבור הזה, מעולם לא הסתרתי את דעתי על מחריב תהליך השלום, ממציא ה"אין פרטנר" - אהוד ברק (כל כך לא הסתרתי - עד שאם תגללו לפוסטים הקודמים בבלוג הזה, תגלו שהוא מככב ברובם המכריע), עשיתי כל שבכוחי הדל לנסות ולמנוע אותו, הצפתי את קבוצת הפייסבוק של ועידת מרצ בפוסטים כנגדו, הגשתי הסתייגות לוועידה אשר ניסתה למזער את נזקיו מבלי שזו תובא לדיון או הצבעה והייתי אחד מחברי הוועידה הבודדים שהצביעו כנגדו (לא זוכר את המספר המדויק של המתנגדים - אך הוא היה נמוך מ-10). לא הרגשתי התלהבות גדולה בקרב צירי הוועידה על האיחוד, התחושה של רובם הייתה שאין ממש ברירה, מרצ לבדה לא תוכל לעבור את אחוז החסימה, ולכן אין ברירה אחרת מלחבור אל ברק. אכן בהחלטת הוועידה יתכן שמרצ הבטיחה שהמנגנון המפלגתי ימשיך להתקיים - אך גם וידאה שהרעיונות שאותו מנגנון אמור לקדם ייעלמו.
מהרגע בו הוכרז האיחוד הזה היה ברור לי שלא אוכל להצביע עבורו, אך כיוון שאני חבר ועידת מרצ סברתי שאין זה ראוי למתוח ביקורת פומבית על המפלגה שאני חבר מוסדותיה. אבל אז הגיע הקמפיין.
אין לי מושג אם התקבלה החלטה בהנהגת המחנ"ד לפיה לא יהיו בקמפיין אמירות מדיניות מטעם מרצ, אבל בפועל היחידים שהתבטאו מדינית היו השותפים, קולם ששל נציגי מרצ בעשירייה הראשונה כמעט ולא נשמע בסוגיות מדיניות, ואם כן הכלל היה שזה נעשה בטוויטר ולא בפייסבוק. אהוד ברק דווקא הציג תכנית מדינית, ואף פרסם אותה ב"הארץ" ל"היפרדות מהפלסטינים" (לא מוזכרת בה המילה כיבוש), הוא אמנם מדבר על נכונות לבדוק שוב האם יש פרטנר (אני זוכר היטב כיצד בדק זאת בפעם הקודמת) - אבל במקרה שלא הוא בעד תכנית דומה לבנטוסטנים של בנט "ישראל תספח, בגיבוי אמריקאי, את גושי היישובים והאזורים שבתוך הגבול שייקבע" (ממליץ לקרוא את מה שכתב כאן הפרופסור מנחם קליין ). כאמור, ברק לא ממש יודע אם לעת הזו יש פרטנר או לא, הוא לא התייחס לעמדות הפלסטיניות אשר הן לא סוד, לא להסכמות שהושגו בשיחות שהיו בין ישראלים לפלסטינים, כשם שהתעקש לא לקיים את אוסלו ולהגיע לההסדר קבע ע"י דחיקת ערפאת לפינה, בכלל נראה שעבור ברק הפלסטינים הם בעיקר מכשול שצריך להיפרד ממנו למעןם החזון הציוני, ולא בני אדם.
אבל לא רק ברק, כשסתיו שפיר נשאלה בראיון האם יש פרטנר פלסטיני היא השיבה "ברור שההנהגה הפלסטינית ידעה בעבר וכנראה גם תדע בעתיד לפספס הזדמנויות להגיע להסכם" ולאחר מכן אמרה שישראל היא זו שצריכה לקבוע את קו הגבול שלה חד צדדית אם יכשל המו"מ. אף מילה על כך שאבו מאזן מקיים שיתוף פעולה בטחוני עם ישראל, אף מילה על כך שהוא מסכים למדינה על בסיס גבולות 67 עם חילופי שטחים, והסכמות לגבי האגן הקדוש וזכות השיבה.
אני לא נתקלתי בפרסום של הנהגת המחנ"ד לגבי המצב בעיסאוויה, ההיתר לעליית יהודים להר הבית/אל אקצא בתשעה באב/עיד אל פיטר, על סירוב הכניסה לישראל של חברות הקונגרס האמריקניות, על חאן אלאח'מר , או כל אמירה שעלולה להרגיז מישהו ממחנה המרכז, העיקר שהקמפיין דיבר על פחדנות מול אומץ.
ב-7 לאוגוסט הוזמנתי לפעולה של שלום עכשיו לחשיפת מאחז לא מאושר חדש בין מעלה אדומים לים המלח, הופתעתי ושמחתי לראות את יו"ר המחנ"ד ניצן הורביץ מצטרף, חשבתי: הנה סוף סוף נשמע אמירה מדינית אמיצה , אבל כל מה שזכינו לו מצד ניצן היה כמה ציוצים בטוויטר, בפייסבוק הוא השאיר ל"שלום עכשיו" ולאחרים לתייג אותו.
במחנה הדמוקרטי יש לא מעט אנשים טובים, כאלה שאין ספק באשר למחוייבות האידאולגית שלהם, הבעיה היא שרובם נמצאים בעשרייה השנייה שלו, לא בטוח שזה מקרה שמוסי רז, מיכל רוזין וגבי לסקי נדחקו לעשרייה השנייה. מוסי ממשיך להיות הקול הברור ביותר כנגד הכיבוש והאפרטהייד, וזה לא סוד שאין הרבה דברים שאני רוצה יותר מלראות אותו שוב בכנסת, לצערי זה לא ממש ריאלי.
אני מכיר את הטענה שהמחנה הדמוקרטי הוא איחוד טכני אשר מבטיח ייצוג למרצ בכנסת, אך לאחיר הבחירות מרצ תזכה שוב לעצמאותה ובידולה, ואני תוהה: האם מרצ תקיים ישיבות סיעה נפרדות שלא במסגרת המחנ"ד? האם אחוז החסימה צפוי לרדת בקדנציה הקרובה או שמרצ תהיה מספיק בטוחה בעצמה כדי לרוץ לבד בבחירות הבאות?
האמירה האמיצה של יו"ר המשותפת על נכונות לקחת חלק בשלטון תמורת תנאים סבירים בהם אני תומך, בהחלט חיזקה את ההחלטה להצביע למשותפת, התגובה הגזענית של "כחול לבן" גם היא עשתה זאת. לא אהבתי את הפסילה של בל"ד ורע"ם ובכלל, אף לא אחת מהמפלגות המרכיבות את המשותפת יכולה להיות בית פוליטי או אידאולוגי עבורי, יש לי מחלוקות עם כולן, ההצבעה עבור המשותפת היא הבעת סולידריות עם הציבור המופלה ביותר, זה שמפלגת השלטון מנסה למנוע ממנו ייצוג בכנסת. כמו כן כאשר אני נדרש להכריע האם הקול שלי יכניס לכנסת נציג בל"ד או רע"ם או את אהוד ברק, התשובה שלי ברורה.
י.
אדם שאני מאוד מעריך אמר :"אי הצדק המרכזי בישראל הוא הכיבוש והאפליה כלפי האזרחים הפלסטינים של המדינה. שמאל אמיתי מטפל בשתי הסוגיות האלה כשתי סוגיות ראשיות, גם אם זה לא פופולרי" אני מאמין מאוד במשפט הזה, והיישום שלו בבחירות הקרובות הוא הצבעה ל"רשימה המשותפת"
אני חבר ב-רצ ולאחר מכן במרצ מאז שעמדתי על דעתי הפוליטית, מעל 30 שנה של פעילות במסגרות שונות של המפלגה, בשנים האחרונות זכיתי להיות מזכיר סניף ירושלים (בזמן שהיה הסניף הפעיל ביותר של מרצ), מרכז פעילות של "פורום מרצ למאבק בכיבוש", ופעיל גאות שיזם כנס על להט"ב פלסטיני בהשתתפות ח"כ עיסאווי פריג'. מרצ הייתה הבית הפוליטי שלי, עד השנה האחרונה שבה מספר ארועים שגרמו לי לחוש שהבית הזה לא מייצג את עמדותיי יותר. בעיקר הניסיון של מחנה פוליטי במרצ למנוע ממוסי רז את האפשרות להתמודד בפריימריז, והקמפיין הלא ממש מוצלח שהביא לקריסה של מרצ ברחוב היהודי. לאחר הבחירות נראה היה שיש תקווה לתיקון במרצ, תוצאותיהן גרמו לבכירים בה להבין שהעתיד הוא בשיתוף יהדי ערבי, בבחירות הפנימיות לרשימה לכנסת המחנה שדיבר על השיתוף הזה זכה לניצחון מוחץ, אבל אז הגיע החבירה למפלגת "העצמאות" של אהוד ברק ואל סתיו שפיר.
מהרגע הראשון התנגדתי לחיבור הזה, מעולם לא הסתרתי את דעתי על מחריב תהליך השלום, ממציא ה"אין פרטנר" - אהוד ברק (כל כך לא הסתרתי - עד שאם תגללו לפוסטים הקודמים בבלוג הזה, תגלו שהוא מככב ברובם המכריע), עשיתי כל שבכוחי הדל לנסות ולמנוע אותו, הצפתי את קבוצת הפייסבוק של ועידת מרצ בפוסטים כנגדו, הגשתי הסתייגות לוועידה אשר ניסתה למזער את נזקיו מבלי שזו תובא לדיון או הצבעה והייתי אחד מחברי הוועידה הבודדים שהצביעו כנגדו (לא זוכר את המספר המדויק של המתנגדים - אך הוא היה נמוך מ-10). לא הרגשתי התלהבות גדולה בקרב צירי הוועידה על האיחוד, התחושה של רובם הייתה שאין ממש ברירה, מרצ לבדה לא תוכל לעבור את אחוז החסימה, ולכן אין ברירה אחרת מלחבור אל ברק. אכן בהחלטת הוועידה יתכן שמרצ הבטיחה שהמנגנון המפלגתי ימשיך להתקיים - אך גם וידאה שהרעיונות שאותו מנגנון אמור לקדם ייעלמו.
מהרגע בו הוכרז האיחוד הזה היה ברור לי שלא אוכל להצביע עבורו, אך כיוון שאני חבר ועידת מרצ סברתי שאין זה ראוי למתוח ביקורת פומבית על המפלגה שאני חבר מוסדותיה. אבל אז הגיע הקמפיין.
אין לי מושג אם התקבלה החלטה בהנהגת המחנ"ד לפיה לא יהיו בקמפיין אמירות מדיניות מטעם מרצ, אבל בפועל היחידים שהתבטאו מדינית היו השותפים, קולם ששל נציגי מרצ בעשירייה הראשונה כמעט ולא נשמע בסוגיות מדיניות, ואם כן הכלל היה שזה נעשה בטוויטר ולא בפייסבוק. אהוד ברק דווקא הציג תכנית מדינית, ואף פרסם אותה ב"הארץ" ל"היפרדות מהפלסטינים" (לא מוזכרת בה המילה כיבוש), הוא אמנם מדבר על נכונות לבדוק שוב האם יש פרטנר (אני זוכר היטב כיצד בדק זאת בפעם הקודמת) - אבל במקרה שלא הוא בעד תכנית דומה לבנטוסטנים של בנט "ישראל תספח, בגיבוי אמריקאי, את גושי היישובים והאזורים שבתוך הגבול שייקבע" (ממליץ לקרוא את מה שכתב כאן הפרופסור מנחם קליין ). כאמור, ברק לא ממש יודע אם לעת הזו יש פרטנר או לא, הוא לא התייחס לעמדות הפלסטיניות אשר הן לא סוד, לא להסכמות שהושגו בשיחות שהיו בין ישראלים לפלסטינים, כשם שהתעקש לא לקיים את אוסלו ולהגיע לההסדר קבע ע"י דחיקת ערפאת לפינה, בכלל נראה שעבור ברק הפלסטינים הם בעיקר מכשול שצריך להיפרד ממנו למעןם החזון הציוני, ולא בני אדם.
אבל לא רק ברק, כשסתיו שפיר נשאלה בראיון האם יש פרטנר פלסטיני היא השיבה "ברור שההנהגה הפלסטינית ידעה בעבר וכנראה גם תדע בעתיד לפספס הזדמנויות להגיע להסכם" ולאחר מכן אמרה שישראל היא זו שצריכה לקבוע את קו הגבול שלה חד צדדית אם יכשל המו"מ. אף מילה על כך שאבו מאזן מקיים שיתוף פעולה בטחוני עם ישראל, אף מילה על כך שהוא מסכים למדינה על בסיס גבולות 67 עם חילופי שטחים, והסכמות לגבי האגן הקדוש וזכות השיבה.
אני לא נתקלתי בפרסום של הנהגת המחנ"ד לגבי המצב בעיסאוויה, ההיתר לעליית יהודים להר הבית/אל אקצא בתשעה באב/עיד אל פיטר, על סירוב הכניסה לישראל של חברות הקונגרס האמריקניות, על חאן אלאח'מר , או כל אמירה שעלולה להרגיז מישהו ממחנה המרכז, העיקר שהקמפיין דיבר על פחדנות מול אומץ.
ב-7 לאוגוסט הוזמנתי לפעולה של שלום עכשיו לחשיפת מאחז לא מאושר חדש בין מעלה אדומים לים המלח, הופתעתי ושמחתי לראות את יו"ר המחנ"ד ניצן הורביץ מצטרף, חשבתי: הנה סוף סוף נשמע אמירה מדינית אמיצה , אבל כל מה שזכינו לו מצד ניצן היה כמה ציוצים בטוויטר, בפייסבוק הוא השאיר ל"שלום עכשיו" ולאחרים לתייג אותו.
במחנה הדמוקרטי יש לא מעט אנשים טובים, כאלה שאין ספק באשר למחוייבות האידאולגית שלהם, הבעיה היא שרובם נמצאים בעשרייה השנייה שלו, לא בטוח שזה מקרה שמוסי רז, מיכל רוזין וגבי לסקי נדחקו לעשרייה השנייה. מוסי ממשיך להיות הקול הברור ביותר כנגד הכיבוש והאפרטהייד, וזה לא סוד שאין הרבה דברים שאני רוצה יותר מלראות אותו שוב בכנסת, לצערי זה לא ממש ריאלי.
אני מכיר את הטענה שהמחנה הדמוקרטי הוא איחוד טכני אשר מבטיח ייצוג למרצ בכנסת, אך לאחיר הבחירות מרצ תזכה שוב לעצמאותה ובידולה, ואני תוהה: האם מרצ תקיים ישיבות סיעה נפרדות שלא במסגרת המחנ"ד? האם אחוז החסימה צפוי לרדת בקדנציה הקרובה או שמרצ תהיה מספיק בטוחה בעצמה כדי לרוץ לבד בבחירות הבאות?
האמירה האמיצה של יו"ר המשותפת על נכונות לקחת חלק בשלטון תמורת תנאים סבירים בהם אני תומך, בהחלט חיזקה את ההחלטה להצביע למשותפת, התגובה הגזענית של "כחול לבן" גם היא עשתה זאת. לא אהבתי את הפסילה של בל"ד ורע"ם ובכלל, אף לא אחת מהמפלגות המרכיבות את המשותפת יכולה להיות בית פוליטי או אידאולוגי עבורי, יש לי מחלוקות עם כולן, ההצבעה עבור המשותפת היא הבעת סולידריות עם הציבור המופלה ביותר, זה שמפלגת השלטון מנסה למנוע ממנו ייצוג בכנסת. כמו כן כאשר אני נדרש להכריע האם הקול שלי יכניס לכנסת נציג בל"ד או רע"ם או את אהוד ברק, התשובה שלי ברורה.
י.