נגמר המרצ

במוצאי השבת האחרונה השתתפתי בעצרת לזכר רבין בכיכר הנושאת את שמו, היו לי התלבטויות האם להגיע לאחר הביקורת המוצדקת שנמתחה על האירוע, אבל סברתי שגם אם דליה רבין מעדיפה להשכיח את הסיבות לרצח של אביה, גם אם מנסים לשוות לעצרת גוון לא פוליטי, חייבת להיות נציגות בולטת לשמאל הישראלי ולמאמינים בדרך השלום, וגם אם מנסים להשכיח זאת, אנחנו היינו אלה שהיו בכיכר בליל הרצח.
ברשימת הנואמים היה אחד שהכעיס אותי במיוחד, אדם אשר מקפיד להציג עצמו כ"יורש של רבין", למרות שהביא לקריסת אוסלו ולקריסת השמאל הישראלי, ולמרות שחוץ מהדרגה הצבאית המשותפת בינו לרבין או מורשתו* אין הרבה מהמשותף. יותר מגדעון סער או ציפי לבני, הנאום של שר הביטחון אהוד ברק הרתיח אותי במיוחד.
כשהגעתי אל הכיכר נתקלתי בחבר נוער מרצ חבוש במסכה עליה היה כתוב: "אהוד ברח ממורשת רבין", מאוד שמחתי על כך, חשבתי שהנה מרצ משמיעה סוף סוף קול יחודי, ושמחתי על כך שיש נוער נמרצ שרוצה להשמיע את קולו, אבל אז כשהגעתי לאיזור הבלון של מרצ שמעתי פעילים המדברים על כך שג'ומס הורה לנוער שלא להפגין בזמן נאומו של ברק. הנהגת מרצ הנוכחית מאוד לא רוצה להרגיז, להפגין נגד "מנהיג השמאל" בעצרת רבין זה מאוד לא מכובד ועלול לעורר חלק מהציבור כנגד מרצ, ולגרום לחילוקי דעות זה הדבר האחרון שהנהגת מרצ הנוכחית מעוניינת בו.
לפני הרבה שנים כשהייתי בנוער רצ, בכל מפגש שלנו עם שולמית אלוני, מנהיגת התנועה, היא עודדה אותנו לפעול ולהשמיע את קולנו. "אתם צריכים לומר את מה שאני לא יכולה", אמרה כשהיא מעודדת אותנו להביע דעות רדיקליות יותר. ב92 שהאיחוד של רצ מפ"ם ושינוי קיבל 12 מנדטים שולמית אלוני ויוסי שריד היו אישים שנואים ע"י חלקים נרחבים בציבור הישראלי, הם העזו לומר בקול רם דברים שהרבה אנשים לא רצו לשמוע, הסקרים הראו שהבוחרים נמצאים ימינה מהם מבחינה מדינית, אך הם המשיכו בשלהם ואמרו אז מה שכמעט כולם מבינים היום, שיש עם פלסטיני, שצריך לסיים את הכיבוש ושצריך לדבר עם אש"ף, הבוחרים בתקופה ההיא, לא נטשו אותם, להפך.
בפוסט הקודם שלי דיברתי על כך שהנפילה של מרצ החלה כשזו החלה לגמגם, הפסיקה להיות "המצפן" של השמאל הישראלי וניסתה לפזול לעבר הקונצנזוס. למרבה הצער לאחר ההתרסקות בבחירות האחרונות המגמה הזו רק מואצת. היאוש פשט בכל אנשי מרצ, הפעילות המעטה שהייתה בסניפים פסקה כמעט לחלוטין, אין שום ניסיון ליצר אמירה מדינית או חברתית משמעותית. אין איש, גם לא בהנהגת מרצ , שממשיך להאמין בגוף הזה.
הדברים היו צריכים ויכולים להראות אחרת, יאוש יכול להיות מניע מצוין לפעילות פולטית, תשאלו את ברק אובמה שהשכיל לנצל את היאוש שפשט בציבור האמריקני מג'ורג' בוש, לאחד ממסעות הבחירות המדהימים בהיסטוריה.
יש עדיין חלקים נכבדים בישראל אשר רואים עצמם כאנשי שמאל, והם מיואשים. הם רואים את תהליך השלום בפרפורי הגסיסה שלו, הם רואים את ההתנחלויות והמאחזים ממשיכים להתרחב, הם רואים את "מנהיג מפלגת העבודה" משמש כסמן ימני בממשלת נתניהו ואת ישראל מתדרדרת בדעת הקהל הבין לאומית לאחר שהיא מצטיירת (בצדק) כסרבנית שלום. הם לא רואים או שומעים את מנהיג מרצ שלאחר כהונה של 20 שנה בכנסת ישראל ממשיך להיות אנונימי עבורם, והוא ממשיך שלא לספק תשובות או לעורר תקוות, כי התשובות הללו עוד עלולות להרגיז מישהו.


*אני לא אוהב את המושג "מורשת רבין", כי לאורך ההיסטוריה שלו הוא שינה את דעותיו, אבל אני מתכוון לדרך המדינית, הביטחונית והכלכלית חברתית שבה הנהיג את ממשלתו האחרונה.