יום שישי, 15 במאי 2020

בירושלים נקבע מותה של מרצ סופית



מה שקרה לאחרונה במועצת העיר ירושלים מטריד לכשעצמו – אך בעיקר מעיד על כך שמרצ - התנועה שפעם קראה לעצמה "השמאל של ישראל" נגמרה, מתה. מרצ איבדה סופית את דרכה והאירועים המוניציפליים בירושלים רק מוכיחים את מה שהיה ידוע. 

על פני השטח לא קרה הרבה – אריה קינג, חבר מועצת העיר ירושלים התמנה לסגן ראש העיר. מינוי שאמור היה לקרות בעוד כשנה (כלומר, במחצית השנייה של הקדנציה), הוקדם. לכאורה, זה לא  מאוד משמעותי משום שקינג כבר עתה חבר בקואליציה העירונית, המינוי ממילא היה חלק מההסכם הקואליציוני ואפילו ההקדמה הזו – היא כשקינג הוא סגן ללא שכר.

אבל בעצם זה משמעותי מאוד אריה קינג הוא לא סתם עוד חבר במועצת העיר. הוא הסמן הימני המובהק של המועצה בירושלים. קינג פעיל שנים ארוכות להשתלטות בכל דרך אפשרית על אדמות פלסטיניות במזרח ירושלים, הוא לא עוצר גם כשזה כרוך בנישול פלסטינים מביתם  הוא כהניסט מסור. לפיכך, בקדנציה שהחלה בשנת 2013 התקבלה בסניף מרצ ירושלים החלטה פה אחד המונעת מהסיעה בעיר להיכנס לקואליציה העירונית כל עוד קינג חלק ממנה. 

 אך לאחר שמשה לאון נבחר לראש העיר במקום ברקת, העיקרון נשבר בדחיפה נלהבת של חברת המועצה היחידה של מרצ בעירייה – לורה ורטון, מרצ נכנסה לקואליציה. הנימוק המרכזי היה טיעון שזכויות היוצרים שלו נמצאות במשרדי מפלגת העבודה כבר שנים והוא:"להשפיע מבפנים". צריך לומר, ההשפעה הזו הייתה מועטה, אם בכלל.  עוד טרם החתימה על ההסכם הקואליציוני היה ברור שהוא לא מאפשר השפעה רבה. ההתלהבות של ורטון להיכנס לקואליציה הייתה כה גדולה, שלאון היה צריך לתת עבורה מעט מאוד, בעוד יוסי חביליו שרשימתו קיבלה פחות קולות מרשימת מרצ ירושלים זכה לקבל סגנות במחצית השנייה של הקדנציה, ורטון הסתפקה ברשות ועדה לא סטטוטורית. 

חוסר ההשפעה של מרצ על המדיניות המוניציפלית התבטא גם בכך שמדובר באחת הקדנציות העצובות והקשות לשמאל הירושלמי. שנת 2019 הייתה שנת שיא של הריסות בתים במזרח ירושלים, בשכונת עיסאווייה משך כתשעה חודשים התקיימו מבצעי הטרדה מתמשכים ואגרסיביים של המשטרה, תוכניות לבנייה יהודית במזרח ירושלים מתקיימות ומיושמות – כולל בשכונת הר חומה.  גלריה ברבור, שהפכה לסמל ירושלמי מכיוון שנרדפה על ידי ברקת כראש העירייה, בשל אירוע של 'שוברים שתיקה' שהתקיימה בגלריה – נסגרה סופית. כל אחד מאלו אמור להיות עילה לפרישה מהקואליציה – שאליה מרצ כלל לא הייתה צריכה להיכנס.

ההחלטה על כניסה לקואליציה שהתקבלה לאחר הבחירות המוניציפליות באוקטובר 2018, עברה בישיבת סניף שאורגנה בחופזה, בנוהל שתקינותו שנויה במחלוקת. פפה אללו - יו"ר הסיעה הקודם והדמות הבכירה במרצ ירושלים, הוביל את ההתנגדות למהלך. בעקבות ההחלטה הזו, אנחנו ששימשנו כיו"ר ומזכיר הסניף, החלטנו לפרוש מפעילות בסניף ובהמשך מפעילות במרצ בכלל.

כדאי לומר, אותה החלטה באה אחרי קמפיין מוניציפלי בו התעלמות מכוונת ומודעת ממזרח ירושלים. התעלמות שהופרה, במעט, רק לאחר בקורת רבה על ההחלטה הזו. בקורת פנימית - ממנה הייתה התעלמות. אך גם בקורת משלל פעילי שמאל ירושלמים שהביעו תמיהה כיצד מרצ מתעלמת מהסוגיה המרכזית בירושלים. 

יש מי שטוענים שמכיוון שמדובר במועצת עיר ולא בכנסת לא צריך להגזים בזהות הפוליטית של השותפים. זו טעות. ראשית – ירושלים איננה ככל רשות אחרת. בירושלים מתנהל דרך קבע כיבוש וכשליש מתושביה הם אפילו לא אזרחים ישראלים אלא, ובכן, תושבים. קניית בתים במזרח העיר, התנגדות לבנייה פלסטינית ושאר הפעילויות בהן מעורב קינג הן בדיוק מה שמרצ כמפלגה אידיאולוגית אמורה להתנגד לו. נוסף על כך, קינג איננו "עוד" איש ימין אלא גורם ימין קיצוני הפועל באופן  אפקטיבי למדי נגד תושבי מזרח העיר הפלסטינים.

סניף מרצ ירושלים היה ידוע כסמן השמאלי של מרצ הארצית, יתכן שזה נובע מכך שבירושלים הכיבוש נוכח בחיי היום יום  יותר מכל עיר אחרת בישראל הריבונית. השפעת הסניף הייתה גדולה עד כדי כך שחברי הסניף הירושלמי הם שהביאו לשינוי מצע מרצ שעד שנת 1999 טען שירושלים צריכה להיות מאוחדת על שני חלקיה, לקביעת סעיף בו הדורש את  חלוקתה ושתי בירות בעיר. תמר זנדברג שהייתה יושבת ראש המפלגה בזמן הכניסה לקואליציה של ליאון - בחרה לא לעשות דבר בנושא.  לא מפתיע שניצן הורוביץ, יו"ר מרצ הנוכחי (ותודו שחלקכם הייתם צריכים תזכורת למי הוא היום יו"ר המפלגה), שותק כאשר מרצ ירושלים נשארת בקואליציה העירונית תחת קינג כסגן ראש העיר, אולי זה גם כיוון שהוא וורטון משתייכים לאותו מחנה פנימי במרצ, מחנה שאחראי לדחיקת המאבק בכיבוש מסדר היום של המפלגה.

במרצ של הורוביץ, לא רוצים לריב עם אף אחד, לא להכעיס אף אחד ולא להתעקש יותר מדי. בטח שלא על ערכים הקשורים לכיבוש. מי שרצו עם אורלי לוי-אבקסיס לכנסת, לא מתרגשים מישיבה עם אריה קינג במועצת העיר.  התוצאה- מרצ הפכה להיות מפלגה לא פעילה ולא רלוונטית. פעילי מרצ מקבלים בחודשים האחרונים עדכונים לגבי נושא אחד מהמפלגה – מי מחבריה הותיקים נפטר. עדכונים חשובים, יפה שמפלגה מקדישה תשומת לב לותיקיה. אבל יש בכך סמליות מסויימת שאלו העדכונים היחידים הנשלחים. לא מינויים חדשים, לא עדכונים על בעלי תפקידים שעזבו, ולא חלילה עדכונים על פעילויות ועמידה על ערכים.

מה שהיה צריך לקרות לפני שנה וחצי הוא שמרצ תקבל על עצמה כהונה נוספת באופוזיציה העירונית. תוך כדי עמידה אמיתית על העקרונות, היה ניתן בקלות להתבלט באופוזיציה גם אל מול סיעת התעוררות הגדולה יותר. אם לורה ורטון הרגישה אז שאינה מסוגלת לתפקד באופוזיציה, זה בסדר גמור, אבל היה עליה להתפטר. מכיוון שיש לישיבה בקואליציה העירונית הזו משמעותי לאומית - על ראשי מרצ היה, לכל הפחות, להתנגד פומבית לשותפות הזו.

אבל כיוון שכל זה לא קרה ולא הולך לקרות, הגיע הזמן להיפרד ממרצ – מרצ ירושלים ומרצ הארצית. המחדל הערכי בכל שדרת המפלגה דורש מאיתנו להודות שהמפלגה כבר לא מסוגלת לשרת את המטרות שלשמן הצביעו לה רבים. וזו בדיוק הסיבה שבעטיה המצביעים הלכו והתמעטו – בירושלים ובישראל בכלל. כאשר השמאל שותק והנרטיב היחיד שנשמע בציבור הוא הימני, אין פלא שקיים סחף ימינה בעמדות הציבור הישראלי. כמו כן, הצידוק לקיומה של מרצ כמפלגה קטנה הוא אידאולוגי, כאשר זו מפקירה את הערכים שלה, אין בהצבעה עבורה טעם כלשהו וההיגיון של המצביעים יעדיף לחזק את המפלגה הגדולה ביותר בגוש. במילים אחרות, אם "השמאל של ישראל" יושב בקואליציה שאחד מעקרונותיה הוא אחדות ירושלים ובה שותפים כהניסטים - הוא לא השמאל של ישראל. במילים אחרות, אם "השמאל של ישראל" יושב בקואליציה שאחד מעקרונותיה הוא אחדות ירושלים ובה שותפים כהניסטים - הוא לא השמאל של ישראל.

ישנם עוד פעילים טובים ומסורים של מרצ, כאלה שעדיין מחוייבים לערכיה.  הם מקווים "לתקן" או "להשפיע מבפנים", לאותם אנשים כדאי להפנים מוקדם ככל האפשר שכל מה שנותר ממרצ הוא כמה מקבלי שכר ורשימת חברים המשמשת בעיקר לעדכונים ממדור מודעות האבל של השמאל הישראלי.

בדיוק כפי שאת מרצ צריכה להחליף שותפות יהודית ערבית, כזו המדברת על סיום הכיבוש ושוויון לכל, את מרצ ירושלים צריכה להחליף שותפות עירונית כזו בדיוק. זה זמן טוב להתחיל להקים אותה. 



נכתב בשיתוף עם עמיר סגל

יום חמישי, 22 באוגוסט 2019

מדוע אצביע הפעם לרשימה המשותפת

 לכולם ברור שהבחירות הקרובות יכריעו בשאלות גורליות, הבעיה היא שהשאלות הגורליות שיוכרעו לא נמצאות על סדר היום הציבורי.  תכנית טראמפ אשר אמורה להתפרסם מתישהו לאחר שתורכב ממשלה חדשה תנסה להציג פתרון לסכסוך הישראלי פלסטיני, די ברור שיהיה מדובר בתכנית שלא תעמוד בדרישות הסף של הפלסטינים, וברור שהשמאל הישראלי יהיה חייב להתנגד לה ולהסביר לציבור מדוע מדובר בתכנית רעה, אך  כאשר אני מנסה לחזות את תגובת "המחנה הדמוקרטי" שחלקים מהנהגתו מדבר על סיפוח חד צדדי של הגושים, ועל היפרדות חד צדדית מהפלסטינים (נכון, רק לאחר מו"מ כושל), אני תוהה אם זו תהיה לרוחי. אני תוהה גם מה תהיה עמדת המחנ"ד במקרה של מערכה נוספת בעזה. נכון, מדברים שם על ניסיון להסדרה מדינית והקלות הומניטריות, אך גם מאיימים במבצע צבאי נרחב שימוטט את החמאס במקרה שאלו יכשלו.  קשה לי להיות בטוח אפילו בעמדת המחנה הדמוקרטי לגבי "שוברים שתיקה" ו"בצלם" בכנסת הקרובה. כיוון שכך "המחנה הדמוקרטי" הוא הימור שאני לא מוכן לקחת אם הקול שלי.
 אדם שאני מאוד מעריך אמר :"אי הצדק המרכזי בישראל הוא הכיבוש והאפליה כלפי האזרחים הפלסטינים של המדינה. שמאל אמיתי מטפל בשתי הסוגיות האלה כשתי סוגיות ראשיות, גם אם זה לא פופולרי" אני מאמין מאוד במשפט הזה, והיישום שלו בבחירות הקרובות הוא הצבעה ל"רשימה המשותפת"

אני חבר ב-רצ ולאחר מכן במרצ  מאז שעמדתי על דעתי הפוליטית, מעל 30 שנה של פעילות במסגרות שונות של המפלגה, בשנים האחרונות זכיתי להיות מזכיר סניף ירושלים (בזמן שהיה הסניף הפעיל ביותר של מרצ), מרכז פעילות של "פורום מרצ למאבק בכיבוש", ופעיל גאות שיזם כנס על להט"ב פלסטיני בהשתתפות ח"כ עיסאווי פריג'. מרצ הייתה הבית הפוליטי שלי, עד השנה האחרונה שבה מספר ארועים שגרמו לי לחוש שהבית הזה לא מייצג את עמדותיי יותר. בעיקר הניסיון של מחנה פוליטי במרצ למנוע ממוסי רז את האפשרות להתמודד בפריימריז, והקמפיין הלא ממש מוצלח שהביא לקריסה של מרצ ברחוב היהודי. לאחר הבחירות נראה היה שיש תקווה לתיקון במרצ, תוצאותיהן גרמו לבכירים בה להבין שהעתיד הוא בשיתוף יהדי ערבי, בבחירות הפנימיות לרשימה לכנסת המחנה שדיבר על השיתוף הזה זכה לניצחון מוחץ, אבל אז הגיע החבירה למפלגת "העצמאות" של אהוד ברק ואל סתיו שפיר.

 מהרגע הראשון התנגדתי לחיבור הזה, מעולם לא הסתרתי את דעתי על מחריב תהליך השלום, ממציא ה"אין פרטנר" - אהוד ברק (כל כך לא הסתרתי - עד שאם תגללו לפוסטים הקודמים בבלוג הזה, תגלו שהוא מככב ברובם המכריע), עשיתי כל שבכוחי הדל לנסות ולמנוע אותו, הצפתי את קבוצת הפייסבוק של ועידת מרצ בפוסטים כנגדו, הגשתי הסתייגות לוועידה אשר ניסתה למזער את נזקיו מבלי שזו תובא לדיון או הצבעה והייתי אחד מחברי הוועידה הבודדים שהצביעו כנגדו (לא זוכר את המספר המדויק של המתנגדים - אך הוא היה נמוך מ-10). לא הרגשתי התלהבות גדולה בקרב צירי הוועידה על האיחוד, התחושה של רובם הייתה שאין ממש ברירה, מרצ לבדה לא תוכל לעבור את אחוז החסימה, ולכן אין ברירה אחרת מלחבור אל ברק. אכן בהחלטת הוועידה יתכן שמרצ הבטיחה שהמנגנון המפלגתי ימשיך להתקיים - אך גם וידאה שהרעיונות שאותו מנגנון אמור לקדם ייעלמו.

  מהרגע בו הוכרז האיחוד הזה היה ברור לי שלא אוכל להצביע עבורו, אך כיוון שאני חבר ועידת מרצ סברתי שאין זה ראוי למתוח ביקורת פומבית על המפלגה שאני חבר מוסדותיה. אבל אז הגיע הקמפיין.
אין לי מושג אם התקבלה החלטה בהנהגת המחנ"ד לפיה לא יהיו בקמפיין אמירות מדיניות מטעם מרצ, אבל בפועל היחידים שהתבטאו מדינית היו השותפים, קולם ששל נציגי מרצ בעשירייה הראשונה כמעט ולא נשמע בסוגיות מדיניות, ואם כן הכלל היה שזה נעשה בטוויטר ולא בפייסבוק. אהוד ברק דווקא הציג תכנית מדינית, ואף פרסם אותה ב"הארץ" ל"היפרדות מהפלסטינים" (לא מוזכרת בה המילה כיבוש), הוא אמנם מדבר על נכונות לבדוק שוב האם יש פרטנר (אני זוכר היטב כיצד בדק זאת בפעם הקודמת)  - אבל במקרה שלא הוא בעד תכנית דומה לבנטוסטנים של בנט "ישראל תספח, בגיבוי אמריקאי, את גושי היישובים והאזורים שבתוך הגבול שייקבע"  (ממליץ לקרוא את מה שכתב כאן הפרופסור מנחם קליין ). כאמור, ברק לא ממש יודע אם לעת הזו יש פרטנר או לא, הוא לא התייחס לעמדות הפלסטיניות אשר הן לא סוד, לא להסכמות שהושגו בשיחות שהיו בין ישראלים לפלסטינים, כשם שהתעקש לא לקיים את אוסלו ולהגיע לההסדר קבע ע"י דחיקת ערפאת לפינה, בכלל נראה שעבור ברק הפלסטינים הם בעיקר מכשול שצריך להיפרד ממנו למעןם החזון הציוני, ולא בני אדם.

 אבל לא רק ברק, כשסתיו שפיר נשאלה בראיון האם יש פרטנר פלסטיני היא השיבה "ברור שההנהגה הפלסטינית ידעה בעבר וכנראה גם תדע בעתיד לפספס הזדמנויות להגיע להסכם" ולאחר מכן אמרה שישראל היא זו שצריכה לקבוע את קו הגבול שלה חד צדדית אם יכשל המו"מ. אף מילה על כך שאבו מאזן מקיים שיתוף פעולה בטחוני עם ישראל, אף מילה על כך שהוא מסכים למדינה על בסיס גבולות 67 עם חילופי שטחים, והסכמות לגבי האגן הקדוש וזכות השיבה.
אני לא נתקלתי בפרסום של הנהגת המחנ"ד לגבי המצב בעיסאוויה, ההיתר לעליית יהודים להר הבית/אל אקצא בתשעה באב/עיד אל פיטר, על סירוב הכניסה לישראל של חברות הקונגרס האמריקניות, על חאן אלאח'מר , או כל אמירה שעלולה להרגיז מישהו ממחנה המרכז, העיקר שהקמפיין דיבר על פחדנות מול אומץ.
ב-7 לאוגוסט הוזמנתי לפעולה של שלום עכשיו לחשיפת מאחז לא מאושר חדש בין מעלה אדומים לים המלח, הופתעתי ושמחתי לראות את יו"ר המחנ"ד ניצן הורביץ מצטרף, חשבתי: הנה סוף סוף נשמע אמירה מדינית אמיצה , אבל כל מה שזכינו לו מצד ניצן היה כמה ציוצים בטוויטר, בפייסבוק הוא השאיר ל"שלום עכשיו" ולאחרים לתייג אותו.

 במחנה הדמוקרטי יש לא מעט אנשים טובים, כאלה שאין ספק באשר למחוייבות האידאולגית שלהם, הבעיה היא שרובם נמצאים בעשרייה השנייה שלו,  לא בטוח שזה מקרה שמוסי רז, מיכל רוזין וגבי לסקי נדחקו לעשרייה השנייה. מוסי ממשיך להיות הקול הברור ביותר כנגד הכיבוש והאפרטהייד, וזה לא סוד שאין הרבה דברים שאני רוצה יותר מלראות אותו שוב בכנסת, לצערי זה לא ממש ריאלי.

 אני מכיר את הטענה שהמחנה הדמוקרטי הוא איחוד טכני אשר מבטיח ייצוג למרצ בכנסת, אך לאחיר הבחירות מרצ תזכה שוב לעצמאותה ובידולה, ואני תוהה: האם מרצ תקיים ישיבות סיעה נפרדות שלא במסגרת המחנ"ד? האם אחוז החסימה צפוי לרדת בקדנציה הקרובה או שמרצ תהיה מספיק בטוחה בעצמה כדי לרוץ לבד בבחירות הבאות?

 האמירה האמיצה של יו"ר המשותפת על נכונות לקחת חלק בשלטון תמורת תנאים סבירים בהם אני תומך, בהחלט חיזקה את ההחלטה להצביע למשותפת, התגובה הגזענית של "כחול לבן" גם היא עשתה זאת. לא אהבתי את הפסילה של בל"ד ורע"ם ובכלל, אף לא אחת מהמפלגות המרכיבות את המשותפת יכולה להיות בית פוליטי או אידאולוגי עבורי, יש לי מחלוקות עם כולן, ההצבעה עבור המשותפת היא הבעת סולידריות עם הציבור המופלה ביותר, זה שמפלגת השלטון מנסה למנוע ממנו ייצוג בכנסת. כמו כן כאשר אני נדרש להכריע האם הקול שלי יכניס לכנסת נציג בל"ד או רע"ם או את אהוד ברק, התשובה שלי ברורה.

י.





יום ראשון, 6 במאי 2018

שלום

שמי אלי ברקת, אני מזכיר סניף מרצ בירושלים, ומרכז את פעילות "פורום מרצ למאבק בכיבוש" ובעוד חודש וחצי אחגוג 50, . אני מניח  שרובכם מכיר אותי, את דעותיו ואת עמדותיי, אך חשוב לי לספר על עצמי ולבקש את תמיכתכםן.
  • אני פעיל ברצ ומרצ, משנת 1985, אז, טרם גיוסי לצה"ל, הקמתי מחדש את סניף נוער רצ בהוד השרון. מאז לא חדלתי מפעילות. אנשי מרצ הוותיקים וחברי סניף ירושלים מכירים אותי היטב מההפגנות, האירועים והפעילות השוטפת בסניף, אחרים מכירים אותי דרך פרופיל הפייסבוק שלי.
  • בשלוש השנים האחרונות אני משמש מזכיר סניף ירושלים של מרצ (הסניף הפעיל ביותר במרצ).
  • בשנה האחרונה יזמתי את האירוע והקרנת הסרט "הארץ שמעבר להרים" של מיכאל אללו וניר ברעם בפורום למאבק בכיבוש,.
  • כפעיל בפורום גאות וכמי שרוצה להעמיק את השותפות היהודית הערבית במרצ ולאחר שביקורת לגיטימית מצד חברי על חבר כנסת עיסאווי פריג' גלשה לעתים לדרך שחשבתי אותה כלגיטימית פחות, יזמתי מפגש פומבי בין עיסאווי' לפעילי להט"ב פלסטיניים, בינהם חאדר אבו סייף מיפו, אליו הגיעו כ-150 איש. ניתן לראות כאן את הדברים של עיסאווי במפגש.

אני מתמודד להנהלת מרצ כי לא רק מרצ אלא גם מדינת ישראל והסכסוך הישראלי פלסטיני נמצאים במצב קריטי, וכי בייחוד בעת הזו  קולה הצלול והלא מתפשר של מרצ חיוני מאי פעם.

כאשר כבר לא ממש ברור האם פתרון שתי המדינות עדיין ישים; כאשר הפרטנר הפלסטיני הטוב ביותר שהיה לנו נמצא ככל הנראה בשלהי כהונתו ולא ברור מה יהיה כאן כשזו תסתיים; כאשר ישראל הופכת להיות מדינת אפרטהייד, כאשר הגזענות מרימה ראש באין מפריע; כאשר חברינו במחנה הציוני סבורים דווקא שהתשובה הראויה לכל אלה היא קריצה והתרפסות בפני הימין - מרצ חייבת להיות מגדלור אידאולוגי, חייבת לומר את האמת  בלי פחד וללא מורא מדעת הקהל. רק כשמרצ מציבה תפיסה אידאולוגית ברורה היא רלוונטית ומשפיעה, ואני רוצה להיות בהנהלתה כדי להבטיח זאת.
אודה לך על תמיכתך

אשמח להיות זמין במייל וטלפון: אלי ברקת, 054-4926777 | elibareket@gmail.com




יום רביעי, 12 באוגוסט 2015

הבעיה עם הדיבור על פנייה לקהלים חדשים

אני רוצה לפתוח את דברי באמירה שאני סבור שמרצ צריכה לעשות כל מאמץ בכדי להגיע לקהלים חדשים, אני לא חולק על כך ותמיד השתדלתי לפעול לשם כך.
הרצון לפנות לקהלים חדשים הוא לא חדש, אני זוכר את עצמי בשנת 89 מצטרף ליוזמה של יו"ר צעירי רצ דאז עופר שטרית בשם "לחצות את הקווים" (יוזמה שלא יצאה לפועל) ונסיונות אחרים להביא קהלים חדשים, שכשלו.
תזכורת: יו"ר סיעת מרצ  - איש יקר בשם אילן גילאון - הוא תושב אשדוד, שכיהן במשך 6 שנים כסגן ראש העיר בה, אדם מוכר ואהוב בעיר, שסייע אישית לרבים מתושביה. לכאורה מיקומו בשתי מערכות הבחירות האחרונות במקום השני ברשימת מרצ לכנסת היה אמור להביא לתוצאות בקלפי, אך מרצ זכתה לאחוז בודד של הקולות באשדוד - אפילו פחות מבבאר שבע או באשקלון.
תזכורת נוספת: בבחירות האחרונות הוקם מטה מרצ דרום בראשות אבי דבוש. המטה הקים דוכנים, ערך חוגי בית ויזם פעילויות מבורכות אחרות במקומות בהן מרצ לא השקיעה משאבים בעבר. התוצאה: ירידה בתמיכה במרצ בדומה למגמה הארצית.
לא עזר למרצ חוק הדיור הציבורי,  או העובדה שדורגה קדנציה אחר קדנציה כסיעה החברתית ביותר בכנסת ישראל. מרצ זוכה לסימפטיה מסוימת, אך זו אינה מתגברת על העוינות בשל העמדות המדיניות של מרצ ועדין רבים רואים בפעיליה יפי נפש אשר מעדיפים את האינטרס הפלסטיני על האינטרס הישראלי. מדובר באותם ציבורים שמצבם הכלכלי הולך ומידרדר תחת שלטון הליכוד, אולם הם מתייצבים לדגל כאשר נתניהו קורא להם בשם המאבק "הקיומי" בשמאל ובערבים.

 כיצד מביאים קהלים חדשים למרצ? התשובה של חלק מהמצדדים בפנייה לקהלי יעד חדשים לכך היא טשטוש עמדות. כבר שמעתי רעיונות שעל מרצ לזנוח את הנושא המדיני ולהתמקד בתחום החברתי כלכלי שבו עקרנותיה זוכים לתמיכה רחבה יותר בציבור.
הדבר הזה כבר נוסה בחוסר הצלחה במפלגה אחרת, שלי יחימוביץ' ניסתה לנצח בעזרת הגישה הזו לא כל כך מזמן וזה לא ממש עבד.  במקרה של מרצ - אימוץ הגישה הזו הוא גזר דין מוות.

מאז תחילת פעילותי ברצ ולאחר מכן במרצ דובר על כך שהרוב המכריע של האלקטורט שלנו נמצא ימינה מהעמדות שמרצ מייצגת, אך הפרדוקס הוא שכאשר מרצ מנסה להתקרב אל האלקטורט שלה ולפזול ימינה - הוא בורח ממנה. כך היה ב-2009 בה, במטרה לקרוץ לקהלים חדשים, הוקמה "התנועה החדשה", וכדי לא להרגיז אף אחד העמדה של מרצ לגבי "עופרת יצוקה" הייתה מגומגמת. התוצאה הייתה התרסקות של מרצ ל 3 מנדטים.
לעומת זאת, בבחירות 2013 מרצ הלכה על קמפיין בו בידלה עצמה מ"העבודה" (התודות על כך נתונות גם לשלי יחימוביץ'), התייצבה בגאון כנגד מבצע "עמוד ענן" ולא התביישה לקרוא לעצמה מפלגת שמאל - והתוצאה היא שמרצ הכפילה את כוחה.

אז מה קרה בבחירות האחרונות? להזכירכם מרצ עמדה על 9-12 מנדטים בסקרים עד לפני כשנה - כיצד זה סיימה את הבחירות עם אנחת רווחה שעברה את אחוז החסימה וכשהמנדט החמישי ניתן בקושי?
האיחוד של המחנה הציוני יצר מומנטום ותקווה להחלפת השילטון, העבודה בחרה בקידמת רשימתה חברי כנסת המתוייגים כשמאל, ומצביעי מרצ החלו לנטוש כדי לאפשר מהפך ע"י חיזוק המפלגה הגדולה.
כאשר הנהגת מרצ ומובילי הקמפיין ראו את הנתונים הללו הם סברו שמכיוון שהשקול המרכזי של קהל היעד הוא אסטרטגי - התשובה ההולמת לכך תהיה קמפיין אסטרטגי. זאת הייתה טעות. הקמפיין לא עבד, המצביעים לא חזרו, ובמקום לעלות מרצ ירדה בסקרים.
הסיסמא אמנם הייתה "שמאל זה מרצ" - אך היא נותרה סיסמא ריקה בלא תוכן - הקמפיין לא התיחס לסוגיות אידאולוגיות כלל: מרצ לא דיברה על סגירת חלון ההזדמנויות לפתרון שתי המדינות, לא הזכירה את שמו של מחמוד עבאס/אבו מאזן, וככלל נזהרה מאוד שלא להרגיז. הקמפיין לא יצר בידול מספיק בין מרצ לבין המחנ"צ, תקף את המחנ"צ רק בסוגיית הכניסה לממשלת האחדות, וכאשר אין בידול כזה - המפלגה הגדולה יותר לוקחת את הקולות.


ישראל זקוקה למרצ יותר מתמיד. אם מרצ לא הייתה קיימת היה צריך להקים אותה היום.
הזמן בו אנחנו נמצאים הוא קריטי. זמן בו שולטת בנו ממשלת ימין קיצוני חסרת בושה או בלמים, שבראשה עומד אדם אשר נבחר לתפקידו בזכות הסתה כנגד אזרחי ישראל הערבים. זמן בו מערכת המשפט נתונה במתקפה ברוטלית של השילטון, ואילו בראש האופוזיציה עומד אדם המסרב לגדלו חוט שידרה אידיאולוגי ובורח מכל זיהוי שמאלי ואשר לא ברור האם שאיפתו היא להיכנס לממשלה או לנסות להפילה.
זמן בו ישראל הופכת למדינת אפרטהיידי, והרשות הפלסטינית, ללא הישגים מדיניים או אחרים, שיאפשרו לאבו מאזן להמשיך לשלוט, נמצאת בסכנת קריסה שעלולה להצית התלקחות אזורית.  זהו בדיוק המקום בו מרצ חייבת להתייצב על דיגלה. ללא מורא, ללא משוא פנים ובלי נסיון לקרוץ למרכז.

האם אפשר גם להיפתח לקהלים חדשים ולהיות חדים אידיאולוגית? האם אין כאן סתירה? בניגוד לרוב השמאל הרדיקלי, מרצ מקיימת דיאלוג עם הציבור הישראלי. היכן שמרצ תוקעת דגל - זהו גבול הגיזרה השמאלי של השיח הישראלי, וזאת כי מרצ נתפסת כמפלגה אשר נלחמת למען מדינת ישראל. כאן תמונה התשובה  - להבהיר שרק הפתרון של מרצ יביא לבטחון, שפתרון שתי המדינות והפסקת הכיבוש הם לא רק הפתרון המוסרי ביותר אלא גם האינטרס הישראלי, לצעוק בקול שיש לנו פרטנר - קוראים לו אבו מאזן, שמדובר באדם אשר גורמי הבטחון הישראלים משבחים כמי שנלחם בטרור וכמי שמונע את המאבק המזויין הפלסטיני. כשאני נלחם על המשך קיומה של מרצ ועל הרלוונטיות שלה, כאשר אני מצפה ממנה להיות לפעמים אף יותר רדיקלית, אני נלחם למען עתיד מדינת ישראל, לא פחות.

יום שבת, 29 באוקטובר 2011

שקרים שאנחנו אוהבים להאמין להם

לעתים אני נדהם מכך שנושאים כה מהותיים נעלמים מהדיון הציבורי בישראל.
זה לא סוד שקריסת וועידת קמפ דיוויד והתחלת האינתיפדה השניה בשנת 2,000 הביאו לשינוי קיצוני בישראל,  המפה הפוליטית השתנתה לחלוטין, הימין עלה ומפלגות השמאל (עבודה ומרצ) קרסו בבחירות שבאו לאחר מכן.
כל זאת כיוון שלציבור הישראלי נמכר השקר שערפאת יזם את האניתיפאדה השנייה , "אין לנו פרטנר פלסטיני. אנחנו הצענו להם שלום בקמפ דיוויד, והם החזירו לנו טרור" היה משפט שכל ישראלי האמין בו, חלקים בשמאל הישראלי ואפילו במרצ חזרו עליו, רוב הישראלים עדיין מאמינים  בנכונותו. זה מה שהפוליטיקאים והתקשורת מוכרים לנו עד היום.
אלא שהעמיקו בפרטים למדו  שבימים ההם ניטש ויכוח בין השב"כ לאמ"ן  בנוגע לאחריותו של ערפאת לפרוץ הארועים. השב"כ טען שערפאת לא רצה אינתיפאדה חדשה, אמ"ן טען שהוא יזם והוביל אותה.
ביוני 2004 הציב האלוף עמוס מלכא, שהיה ראש אמ"ן בתחילת האינתיפאדה, סימן שאלה גדול מעל תקפות הנרטיב הזה. בראיון ל"הארץ" טען מלכא כי תת אלוף עמוס גלעד (היום אלוף במילואים, ראש האגף המדיני-ביטחוני במשרד הביטחון), שהיה אז ראש חטיבת המחקר באמ"ן, הטעה את קובעי המדיניות וסילף את הערכות המודיעין.
הארץ לא רעשה בעקבות הראיון הזה (אני מניח שרבים מכם שומעים עליו בפעם הראשונה עכשיו).
בסוף השבוע פירסם ראובן פדהצור כתבה על סמך מסמכים שהגיעו לידיו ומאשרים את טענותיו של מלכא לגבי ההטיות שביצע עמוס גילעד בהערכות הגורמים המקצועיים באמ"ן, וגם הכתבה הזו מתקבלת בשקט גמור (יוסי גורביץ מפנה אליה בפוסט האחרון שלו).

נכון, רוב הדברים בכתבה לא ממש חדשים, גם על האחריות הישראלית לאינתיפדה השנייה דיברו  (הספר "בומרנג" של עופר שלח ורביב דרוקר, הסרט "מיליון קליעים באוקטובר"), עקיבא אלדר חוזר ומאזכר את הדברים,  אבל מעולם לא נערך על הדברים הללו דיון ציבורי של ממש. 
השקט הזה מוציא אותי מדעתי. הייתכן שלא יתקיים דיון ציבורי בישראל על המארעות המכוננים שארעו כאן בשנות בעשור הקודם? ארועים שבגינם אלפים ישראלים ופלסטינים איבדו את חייהם/ חיי יקירהם/רכושם, ארועים ששינו את ישראל מקצה אל קצה, והכל על סמך הנחות כוזבות?
לימין הישראלי בוודאי שאין אינטרס לפתוח את הדברים לדיון. הנרטיב הזה שרת אותו נאמנה. דובריו מקפידים לחזור עליו ב99% מהעימותים שלהם עם אנשי שמאל. אבל למה לכל הרוחות השמאל הישראלי מחריש בנושא?  מדוע בעימותים עם אנשי הימין הרוב המוחלט של אנשי השמאל מנסה להסיט את הנושא מהדיון הנ"ל במקום להשיב לאיש הימין מנה אחת אפיים? כיצד הצליח אהוד ברק, כנראה האחראי הראשי לנרטיב הנ"ל,  להיבחר שנית לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה בתמיכתם של שמאלנים טובים כגון יריב אופנהימר, אופיר פינס, אברום בורג ואחרים ?
כיצד יתכן שאנשי מרצ לא קופצים על כתבות מאין אלו כמוצאי שלל רב? כיצד יתכן שמרצ, המפלגה שהכי נפגעה מביסוס הנרטיב הנ"ל, מעולם לא קיימה דיון אודותיו ועל האחריות שלה להתבסוסותו בציבור (כגון העובדה שאנשי מרצ מעולם לא הציעו לתומכיהם נרטיב נגדי לנרטיב השיקרי).
חוסר הדיון הזה מאפשר לאהוד ברק (שהפך בגלל סיבות אחרות לפוליטקאי השנוא בישראל) ולעמוס גלעד להמשיך ולהוביל את מערכת הביטחון, על פי פרסומים אחרונים הצמד הזה (בהנהגת בנימין נתניהו כמובן) עומד לסכן אותנו בהרפתקאה מסוכנת באירן, גילעד כבר מכין את הנרטיב המתאים לתקיפה ,  כלומר דם רב עלול להישפך כאן שוב  בגלל האנשים המסוכנים הללו, והשמאל הישראלי עדיין שותק.

יום רביעי, 11 בנובמבר 2009

נגמר המרצ

במוצאי השבת האחרונה השתתפתי בעצרת לזכר רבין בכיכר הנושאת את שמו, היו לי התלבטויות האם להגיע לאחר הביקורת המוצדקת שנמתחה על האירוע, אבל סברתי שגם אם דליה רבין מעדיפה להשכיח את הסיבות לרצח של אביה, גם אם מנסים לשוות לעצרת גוון לא פוליטי, חייבת להיות נציגות בולטת לשמאל הישראלי ולמאמינים בדרך השלום, וגם אם מנסים להשכיח זאת, אנחנו היינו אלה שהיו בכיכר בליל הרצח.
ברשימת הנואמים היה אחד שהכעיס אותי במיוחד, אדם אשר מקפיד להציג עצמו כ"יורש של רבין", למרות שהביא לקריסת אוסלו ולקריסת השמאל הישראלי, ולמרות שחוץ מהדרגה הצבאית המשותפת בינו לרבין או מורשתו* אין הרבה מהמשותף. יותר מגדעון סער או ציפי לבני, הנאום של שר הביטחון אהוד ברק הרתיח אותי במיוחד.
כשהגעתי אל הכיכר נתקלתי בחבר נוער
מרצ חבוש במסכה עליה היה כתוב: "אהוד ברח ממורשת רבין", מאוד שמחתי על כך, חשבתי שהנה מרצ משמיעה סוף סוף קול יחודי, ושמחתי על כך שיש נוער נמרצ שרוצה להשמיע את קולו, אבל אז כשהגעתי לאיזור הבלון של מרצ שמעתי פעילים המדברים על כך שג'ומס הורה לנוער שלא להפגין בזמן נאומו של ברק. הנהגת מרצ הנוכחית מאוד לא רוצה להרגיז, להפגין נגד "מנהיג השמאל" בעצרת רבין זה מאוד לא מכובד ועלול לעורר חלק מהציבור כנגד מרצ, ולגרום לחילוקי דעות זה הדבר האחרון שהנהגת מרצ הנוכחית מעוניינת בו.
לפני הרבה שנים כשהייתי בנוער
רצ, בכל מפגש שלנו עם שולמית אלוני, מנהיגת התנועה, היא עודדה אותנו לפעול ולהשמיע את קולנו. "אתם צריכים לומר את מה שאני לא יכולה", אמרה כשהיא מעודדת אותנו להביע דעות רדיקליות יותר. ב92 שהאיחוד של רצ מפ"ם ושינוי קיבל 12 מנדטים שולמית אלוני ויוסי שריד היו אישים שנואים ע"י חלקים נרחבים בציבור הישראלי, הם העזו לומר בקול רם דברים שהרבה אנשים לא רצו לשמוע, הסקרים הראו שהבוחרים נמצאים ימינה מהם מבחינה מדינית, אך הם המשיכו בשלהם ואמרו אז מה שכמעט כולם מבינים היום, שיש עם פלסטיני, שצריך לסיים את הכיבוש ושצריך לדבר עם אש"ף, הבוחרים בתקופה ההיא, לא נטשו אותם, להפך.
בפוסט הקודם שלי דיברתי על כך שהנפילה של
מרצ החלה כשזו החלה לגמגם, הפסיקה להיות "המצפן" של השמאל הישראלי וניסתה לפזול לעבר הקונצנזוס. למרבה הצער לאחר ההתרסקות בבחירות האחרונות המגמה הזו רק מואצת. היאוש פשט בכל אנשי מרצ, הפעילות המעטה שהייתה בסניפים פסקה כמעט לחלוטין, אין שום ניסיון ליצר אמירה מדינית או חברתית משמעותית. אין איש, גם לא בהנהגת מרצ , שממשיך להאמין בגוף הזה.
הדברים היו צריכים ויכולים להראות אחרת, יאוש יכול להיות מניע
מצוין לפעילות פולטית, תשאלו את ברק אובמה שהשכיל לנצל את היאוש שפשט בציבור האמריקני מג'ורג' בוש, לאחד ממסעות הבחירות המדהימים בהיסטוריה.
יש עדיין חלקים נכבדים בישראל אשר רואים עצמם כאנשי שמאל, והם מיואשים. הם רואים את תהליך השלום בפרפורי הגסיסה שלו, הם רואים את ההתנחלויות והמאחזים ממשיכים להתרחב, הם רואים את "מנהיג מפלגת העבודה" משמש כסמן ימני בממשלת
נתניהו ואת ישראל מתדרדרת בדעת הקהל הבין לאומית לאחר שהיא מצטיירת (בצדק) כסרבנית שלום. הם לא רואים או שומעים את מנהיג מרצ שלאחר כהונה של 20 שנה בכנסת ישראל ממשיך להיות אנונימי עבורם, והוא ממשיך שלא לספק תשובות או לעורר תקוות, כי התשובות הללו עוד עלולות להרגיז מישהו.


*אני לא אוהב את המושג "מורשת רבין", כי לאורך ההיסטוריה שלו הוא שינה את דעותיו, אבל אני מתכוון לדרך המדינית, הביטחונית והכלכלית חברתית שבה הנהיג את ממשלתו האחרונה.



יום ראשון, 13 בספטמבר 2009

מניפסט השמאל הציוני שלי

את הטור הזה אני כותב בעקבות כתבתו של ארי שביט על "מניפסט השמאל החדש של אלדד יניב ושמואל הספרי", מניפסט שיש בו הרבה מידי לאומנות ומעט מידי שמאלנות. איש שמאל לא יכול להוציא מפיו את המשפט: "ישראל היא לא מדינת כל אזרחיה" שאמר שמואל הספר.הוא כנראה לא קרא את מגילת העצמאות. אלדד יניב אמר באותו ראיון:" מה לעשות שמדינת ישראל היא לא ליברלית? היא מדינה יהודית דמוקרטית. זאת לא דמוקרטיה רגילה. זאת דמוקרטיה שיש בה אפליה לטובת יהודים".
איש שמאל ציוני אמיתי יגיד שישראל היא מדינה יהודית ומדינת כל אזרחיה, ושאין בכך סתירה. ישראל היא מדינה יהודית מתוקף חוק השבות, מתוקף כך שימי השבתון שלה הם לפי החגים היהודיים ומתוקף ההמנון שלה, בכל תחום אחר עלינו להקפיד על שוויון זכויות מלא לכל אזרחי המדינה, את הרוב היהודי עלינו להבטיח ע"י סיום הכיבוש.
טוב, לגבי אלדד יניב, לא הייתי מצפה להרבה מהאדם שדאג להחזיר לנו שנית את מחריב השמאל ואויב השלום מספר אחת במדינה-אהוד ברק. ברק אולי פיטר את יניב לאחר שניבחר לראשות העבודה, אבל יניב לא נפרד מה"ברקיות". במתכוון או שלא, אלדד יניב הביא עלינו רק נזק ונראה שאין לו שום כוונה להפסיק.
אבל הדבר שהכעיס אותי יותר מכל בראיון ושלטעמי מוכיח שאין להם מושג מימינם ומשמאלם הוא הביקורת שלהם על מרצ,הם מאשימים שם את מרצ בכך שהיא מתמקדת אך ורק בתהליך השלום, אז נכון שהקריסה של מרצ משולבת עם קריסת תהליך השלום, אך לטעמי הבעייה של מרצ כיום שהיא מנסה (לשווא) להתרחק מדימויי זה.
רבים במרצ טועמים כיום שכאשר אפילו נתניהו מקבל את עיקרון שתי המדינות - על מרצ להתרכז בנושא החברתי ולזנוח את המדיני. לטעמי,הדבר הזה הוא בעוכריה של מרצ.


אני מנצל את ההזדמנות הזו כדי לפרסם סוף סוף דברים שחשבתי לפרסם אחרי הבחירות האחרונות והעוסקים בסיבות להתרסקות מרצ והשמאל.
מרצ התחילה את הקריסה שלה לאחר שלא הצליחה לספק לציבור שלה הסבר על קריסת תהליך אוסלו ופריצת האינתיפאדה ב2000, מרצ קרסה לאחר שממשלה בה הייתה שותפה מרכזית הכפילה את ההשקעה בהתנחלויות ובנתה בהם הרבה יותר מאשר ממשלת נתניהו שקדמה לה, וכל שריה וח"כיה עמדו מנגד ושתקו (מלבד מוסי רז). מרצ פרשה מאותה ממשלה בגלל ריב סמכויות ותקציבים במשרד החינוך, והמשיכה לשתוק בעניין ההתנחלויות.
בבחירות לראשות הממשלה ב2001 מרצ סירבה לספק אלטרנטיבה לברק (שריד טרפד את האפשרות שמרצ תתמוך בשמעון פרס כמועמד), למעשה פעיליה עמדו בראש הקמפיין הכושל שלו, לאחר שאנשי מפלגת העבודה נואשו ממנו, זה אותו ברק שמיהר להכריז שאין פרטנר פלסטיני. אף אחד במרצ לא טרח להתווכח עם הקביעה הזו.
"יוזמת ז'נווה" הייתה ניסיון חשוב לתת מענה לאג'נדת ה"אין פרטנר"' אך ראש הממשלה דאז שהבין שהיוזמה עלולה לחולל כאן תהליך מדיני שהוא אינו רוצה בו, ולכן יזם את תוכנית ההתנתקות (הדברים מבוססים על דבריו של וייסגלס לארי שביט), תהליך שהיה חד צדדי, ושחיזק את הרעיון שאין לנו פרטנר פלסטיני.
יוסי ביילין מתח ביקורת על ההתנתקות, וטען שנסיגה חד צדדית תחליש את המתונים ותחזק את הקיצוניים בקרב הפלסטינים, הדברים הללו לא נשמעו בקול מספיק חד וברור, והיו במרצ כאלה שהשתיקו כל ביקרות על ההתנתקות, מחשש שביקורת כזו עלולה לסכל אותה.
אני חייב להבהיר, אין לי ספק שמרצ הייתה מחוייבת להצביע בעד תוכנית ההתנתקות בכנסת, אך היא הייתה חייבת לעשות זאת תוך הסתיגות קולנית מתוצאותיה. השתלטות החמאס על רצועת עזה נתנה נשק לתועמלני הימין: "אמרנו לכם", הם אמרו. גם אנחנו הזהרנו מפני אותם הדברים, אבל את זה אפילו אנשי מרצ לא זוכרים. ההתנתקות ותוצאותיה שוב חיזקו את אג'נדת ה"אין פרטנר" ובכך החלישו את השמאל ומרצ עוד יותר.
בבחירות האחרונות נראה היה בתחילה שהשילוב של מרצ ו"התנועה החדשה" מפיח חיים חדשים בשמאל, ברק בראשות "העבודה" הבריח ממנה מצביעי שמאל, התקשורת סיקרה, הסקרים היו מבטיחים, ואז פרצה המלחמה. ההתנהלות של מרצ במלחמה הייתה שגוייה. העמדה העקרונית ש"לישראל יש זכות להגיב צבאית כשאזרחיה מותקפים, אך ההתקפה חייבת להיות ממוקדת ומלווה באמצעים מדיניים" הייתה נכונה, אך היא נאמרה שהיא כבר לא הייתה רלוונטית כי מתחילת המלחמה היה ברור שלא מדובר במתקפה ממוקדת המלווה במהלכים מדיניים, אלא במדניות של "בעל הבית השתגע". רוב הציבור פירש את המדיניות הזו כתמיכה במתקפה האווירית אך שלילת כניסה קרקעית. בעקבות זאת הבוחרים הפוטנציאלים של מרצ התעופפו להם לחד"ש, כי זו התנגדה לכל מהלכי המלחמה ולקדימה, כי כאשר ההבדלים האידאולגים מטשטשים בוחרים במפלגה בגדולה יותר עם המנהיגה הכריזמטית יותר.
לאורך שנים עוד לפני שמרצ הורכבה מ"רצ" "מפ"ם" ו"שינוי" הסקרים הראו שציבור הבוחרים של מרצ נמצא קצת ימינה מהעמדות שנקטה התנועה, והנה מסתבר שכאשר מרצ מנסה להתמרכז או ללכת קצת ימינה, הבוחרים נוטשים אותה. הניסיונות לברוח מהתמודדות עם הזירה המדינית ולהשאיר אותה לאחרים עולה למרצ במנדטים, כיום למרבה האירוניה המפלגה שהקים אריאל שרון מזוהה יותר עם חזון שתי המדינות מאשר מרצ. המחשבה ששמאל חברתי לוחם יציל את מרצ אין לה על מה להסתמך (ואני דווקא בעד שמאל חברתי לוחם, אך לא על חשבון שמאל מדיני). חוק הדיור הציבורי של רן כהן לא הביא למרצ קהלים חדשים, ולמרות הצבת אילן גילאון במקו השני בבחירות האחרונות מרצ קיבלה רק כאחוז בעירו אשדוד, שם הוא מוכר ואהוד. גם כשמרצ מנסה להתרחק מדימויי השמאלני אוהב הערבים, הדימוי הזה נשאר ככתם שלא ניתן להסירו.


סיעת מרצ המוחלשת מורכבת היום משלושה אנשים מוכשרים וטובים שאינם מסוגלים (או לפחות לא עושים מאמץ רב מידי) לייצר אג'נדה מדינית. המהיג של מרצ ממשיך לעשות את עבודתו בוועדת הכספים, אך להישאר אלמוני בקרב הציבור, יו"ר הסיעה עובד קשה בעזרה למוחלשים, וניצן הורביץ מתרכז בעיקר בנושאים אזרחיים. כל הנושאים הללו הם טובים וחשובים, אבל אם מרצ לא תבלוט בנושא המדיני ולא תעמוד בראש המאבק לסיום הכיבוש אין לה תקומה. ישראל חייבת שמאל ציוני רדיקלי אשר יתווה לה דרך, מפלגת העבודה לא קיימת יותר, חייבת להיות מפלגה אידאולוגית בין קדימה לחד"ש (אני נתקף צמרמורת כשאני כותב את קדימה כביכול בשמאל), חייבים לאסוף את השברים לטובת מדינת ישראל יהודית, ציונית ודמוקרטית!




הערות:
  1. את התואר:" אויב השלום מספר אחת" המיוחס לברק אני חייב לחיים ברעם, למרות שבהחלט יכולתי לחשוב עליו בעצמי.
  2. לגבי אג'ננת ה"אין פרטנר" אני ממליץ בחום לקרוא את העבודה הבאה שהיא סיכום דיון שהתקיים בנושא באוניברסיטת תל אביב, כמו כן את כתבתו המרתקת של עקיבא אלדר על תחזיות אמ"ן לגבי הרשות הפלסטינית. הדברים לא חדשים, אך משום מה לא ממש קיימים בדיון הישראלי בסוגיות המדיניות.